מנקודת הראות העיתונאית
ידיעות אחרונות ו
ישראל היום הם דבר והיפוכו. נגטיב ופוזיטיב. אם "ידיעות" הציב לעצמו את
בנימין נתניהו כמטרת-חיסול פוליטית וכול קיומו ומעשיו מוצגים על דרך השלילה, הרי ישראל היום מציג בהבלטה את התנהגותו ועמדותיו של ראש הממשלה כאילו הן הטוב והחשוב ביותר לקיומה של ישראל. צודק מי שצודק ושוגה מי ששוגה - דבר אחד ברור: בשני המקרים מדובר במאבק איתנים שעיקרו כסף והשפעה.
מבחינת "ידיעות" תפוצתו הנרחבת של ישראל היום החינמי היא הגורם מספר אחד להפסדים הכבדים ולפגיעה משמעותית בהשפעה הציבורית שהייתה נחלתו הבלעדית של "העיתון של המדינה".
מבחינת ישראל היום רק הבעלים
שלדון אדלסון יודע באמת כמה כסף כבד נשפך וממשיך להישפך, ומאיזה סיבות, כדי להקים את החינמון ולקדם אותו למעמדו הנוכחי כשמטרתו היסודית הייתה לבנות חומת-מגן תומכת נתניהו.
אין כיום נביא שיוכל לחזות כיצד תסתיים מלחמת ההון-שלטון חסרת הרסן הזו, הן במישור החקיקתי והן במישור העסקי, ומי מהמתחרים על הבכורה יוכל להתגאות במעמד הזוכה בעטרת עלי הדפנה של המנצח. דבר אחד צריך להיות ברור: המפסיד העיקרי הוא ציבור צרכני התקשורת שאינו זוכה לקבל, לא בחינם ולא בתשלום, מוצר תקשורתי המדווח באורח עיתונאי הוגן על תמצית האירועים ומפרש ללא נטיית לב חד-צדדית את משמעותם.
העובדה שעולם התקשורת הינו שדה-מאבק על כסף והשפעה אינו חדש לא בישראל ולא בעולם. הראשון בישראל שהיטיב להגדיר את התופעה היה ראש הממשלה
דוד בן-גוריון שלא אהב את העיתונים שהרבו למתוח עליו ביקורת, ואף טרח להביע את תפיסת עולמו הזו בנאום בכנסת, כשהצהיר, בנימה מזלזלת: "מה זה עיתון? מי שיש לו כסף, עושה עסק, שוכר פועלים וכותב מה שהוא רוצה לכתוב". בתגובה לדברי בן-גוריון כתב מי שהיה אז עורך
מעריב, עזריאל קרליבך, את הדברים הבאים: "נעשו לא פעם ניסיונות להוציא לאור עיתונים זולים... המתפרנסים רק על גירוי יצרים ועל סודות מלוכלכים... עיתון שעיקרו בכסף ומטרתו בכסף בלבד, עיתון של שכירי מחשבה וכתיבה, עיתון ללא רעיון ואמונה שבלב - לא הולך".
קרליבך צדק בכול מה שקשור לעיתונים העוסקים ב"סודות המלוכלכים" שכיום מקובל לכנותם בתואר "צהובונים". אבל כלל לא בטוח שהערכתו שעיתון ללא "אמונה שבלב" לא הולך. המציאות הוכיחה את ההפך.
ההתפתחויות הדרמטיות בעולם התקשורת, בעיקר במרחבי האינטרנט, מצביעות בבירור על כך שבסופו של דבר שוב לא יהיה מקום לעיתונות מודפסת וכל המדיה תתקיים רק בדיגיטל. התופעה הזו כבר מתחילה להתפשט בעולם כאשר אנו רואים יותר ויותר עיתונים הממשיכים במסורת מצומצמת של "פרינט", אבל השוק העיקרי של תפוצתם מתמקד במדיה הדיגיטלית שיתרונותיה ברורים; היא מיידית, מעכשיו לעכשיו - גם בייצור הטקסט וגם בהפקת הצילומים. צרכן התקשורת של היום שוב אינו חייב להמתין כיממה בין מועד ההתרחשות לבין המועד בו ניתן לקבל בכול מקום דיווח מודפס על האירועים.
נכון שישראל היום מחולק חינם אבל יתרונו הגדול על פני "ידיעות" נובע מהעובדה שפרט להיותו עיתון מודפס המתאר את אירועי האתמול הוא קיים גם במהדורה הדיגיטלית שאותה אפשר לעדכן כל העת,- אף כי בינתיים האפשרות הזו לא מנוצלת כהלכה, והיא מסוגלת להעביר מידע על אירועי היום, כפי שנוהגים לעדכן אתרי חדשות אינטרנטיות כמו News1 למשל.
השאלה אם ישראל היום הוא עיתון, או במה תקשורתית "מגויסת" המשרתת את שלטונו של נתניהו, עדיין לא עמדה במבחן. כיוון שאפשרויות המשך קיומו ושגשוגו של העיתון הזה, איננה טכנולוגית אלא שאלה של תפיסת עולם.
אם רוח הבעלים הגלותית של שלדון אדלסון תמשיך להתוות את הנתיב, יכול מאוד להיות שהחינמון הפרטי של מיליארדר ההימורים שעל פיו ייפול דבר - יגרום לכך שישראל תהפוך ממדינה דמוקרטית-פלורליסטית למדינה מוקפת אויבים, מבודדת ומנותקת.
הוכחה לסכנה הפוטנציאלית: בוועידת הקהילה הישראלית-אמריקנית בארה"ב אמר המיליארדר שלדון אדלסון כי "הפלשתינים הם עם מומצא שכל ייעודו השמדת ישראל", שישראל לא תוכל לשרוד בתור דמוקרטיה ו"לא נורא אם ישראל לא תהיה דמוקרטיה, כי זה לא כתוב בתנ"ך", וגם - "על ישראל להקים סביבה חומה גבוהה כדי להגן על עצמה".
המשמעות העגומה של רעיון הבוסר של איל ההון האמריקני, היא להפוך את ישראל ל"מדינת גטו", מין "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". גטו, שבהקשר ההיסטורי הוא הכינוי לצורת החיים היהודית בגולה במסגרת של רבעי מגורים נפרדים, מסוגרים בתוך עצמם מבחינה תרבותית מהעמים הלא-יהודיים.
אדלסון כנראה אינו זוכר את מתקפת הטילים שהנחיתו עלינו הטרוריסטים האיסלאמיים של החמאס מתוך רצועת עזה. חומה, גבוהה ככול שתהיה, איננה יכולה להיות הפתרון הטוב ביותר הדרוש לישראל בעת הזו. חומת בידוד גם לא תפתור את היכולת האיסלאמית להנחית עלינו אש מוות ממנהרות התקיפה התת-קרקעיות. ובאשר לדמוקרטיה, טוב יעשה אדלסון אם ינסה להיזכר מה הדמוקרטיה הזו, שאיננה מוזכרת תנ"ך, אפשרה לו וליכולתו לצבור את עושרו.
יתכן מאוד שבמדינת היהודים האוטופית והלא-דמוקרטית שאותה חוזה האדון אדלסון לא יהיה כול צורך בתחרות תקשורתית חופשית וגם לא בריבוי דעות. במדינה כזו אולי יסתפק הציבור רק בתקשורת-מטעם שתהיה "קול אדוניו" (His Master's Voice) או בעברית של יומיום: "קול השלטון וההון".
