חלק מהמנהיגים והדוברים של ערביי ישראל משחקים באש. בהתבטאויותיהם נגד המדינה ובתמיכתם בטרור, בהסתה הדתית-לאומנית שלהם ובפעילותם העוינת המנצלת את הדמוקרטיה במדינת ישראל, הם מסכנים את מערכת היחסים הבעייתית בלאו-הכי של המיעוט הערבי-מוסלמי עם הרוב היהודי ועם מדינת ישראל. הם גם מקרבים את רגע האמת, שבו רבים משני הצדדים יגיעו למסקנה שלא ניתן להמשיך ולחיות ביחד באותה מדינה.
התמיכה האוטומטית של ערביי ישראל המוסלמים באלימות הפלשתינית, ההתפרצויות האלימות בערים ובכפרים הערבים במדינה, חסימת הכבישים וההתקפות על כלי-רכב ואזרחים יהודים, ההתבטאויות הקיצוניות נגד המדינה ועוד – כל אלה עלולים להביא רבים למסקנה שאין מנוס אלא להיפרד: יהודים במדינת לאום יהודית וערבים במדינת לאום פלשתינית. אם וכאשר זה יקרה – הציבור הערבי יכול להאשים רק את מנהיגיו חסרי האחריות.
אבל, תרחיש זה אינו גזרת גורל ועתיד הדו-קיום תלוי במידה רבה בהתנהלות המנהיגות הערבית ובהבנה שהמדינה היהודית קמה כאן כדי לשרוד לנצח. צריך להיות בור בהיסטוריה של האזור כדי להכחיש את הזיקה של עם ישראל לארץ ישראל, לירושלים ולהר-הבית.
מצד שני, אין ישראלי הגון שמתעלם מכך שחלק מערביי ישראל חיים בארץ מאות שנים. איש אינו רוצה בסילוקם אלא בהשתלבותם במדינה. רוב הציבור היהודי מודע לאילוצים שנוצרו במהלך הדורות ואין כוונה לפגוע באתרים הקדושים לשני הצדדים. כל צד צריך להכיר בכך שיש להתחשב באינטרסים של הצד השני, כי רק כך ניתן להמשיך לחיות יחדיו.
והדבר הכי חשוב – הציבור הערבי בישראל צריך לסלק מקרבו את אלה שפונים לדרך האלימות, שיורים בחפים מפשע ודוקרים אנשי חוק, ששורפים יערות ומחבלים ברכוש, שיוצרים סיכונים בדרכי התחבורה ומפרים – כדרך חיים – את חוקי המדינה. אי-אפשר לתקוף ולבכות, להפר חוק ולדרוש את הגנת החוק, להשתמט מחובות ולקבל זכויות. זה לא מאוחר. אפשר עדיין לתקן את הנזקים אבל הזמן אוזל.
