פרשנות כהבעת דעה איננה עבירה. פרשנות כפסיקה ערכית היא מעשה חסר אחריות כאשר הפוסק אינו בר-סמכא בנושא הפסיקה, ובוודאי שלא נבחר או מונה לומר לזולתו מה נכון או צודק ומה מוטעה ובלתי-צודק. התחושה שלי כשאני קורא את מאמריו של
ירון לונדון האתאיסט מפעם לפעם, היא שכאשר הוא עוסק בנושאי דת אין הוא מסוגל להבחין בין הלגיטימי לבין הפרוורטי.
הפעם נתקלתי במאמר-דעה שכתב בידיעות אחרונות, 10.11.14, ועניינו הר-הבית . לונדון מנסה מאמר למלא את תפקידו של המבוגר האחראי ומגיע כצפוי למעמדו של הילד "המפגר" שאינו מבין את הנושא, או מבכר לעסוק בו בדרך הכי פחות ראויה.
המוזרות בכתיבתו של לונדון מתחילה בגישתו הסלקטיבית שגורמת לו להבין היטב את המוסלמים ורגישויותיהם ולהכשל כשלון מחפיר בהבנת היהודים ורגישויותיהם. עצם השיטתיות שבכשלון אומרת דרשני. אני מפרש כשלון מסוג זה כפגם נפשי. כרגש נחיתות גלותי שמסתתר מאחורי העמדת פנים ליברלית של "איש העולם הגדול", ואיש הפוליטיקה המתוחכמת של המזרח התיכון; להד"ם.
לונדון בעיני עצמו כמשתקף מהמאמר הוא היחיד שמבין שיש בעולם למעלה ממיליארד מוסלמים ופחות מ-15 מיליון יהודים, ומאזן עוצמה זה מחייב. אבל הוא גם היחיד שאינו מבין שלא על כל נושא ולא בכל מצב, מתיצבים מיד מיליארד מוסלמים ויותר לפקודת אבו-מאזן או עבדאללה, משום שאלה אמרו דבר שקר כזה או אחר. לונדון בעיני עצמו עד כדי כך חכם שאין הוא מבחין בעובדה שצדק אינו עניין של כמות ואין הגיון שיעיד על אמונה מי שהוא אתאיסט או מין מושלם. מי שאינו מבין את אלה הוא שחצן ללא תקנה או אוטיסט.
בין הבנה עמוקה לכאורה של הערבים לאי-הבנה טוטלית של היהודים, קיים מרחק של שנות-אור. לא כל המניעים הערביים הם אלטרואיסטים ולא כל מרכיבי האמונה היהודית הם גחמות פוליטיות. מובן שאין צורך ואין חכמה רבה להתגרות בערבים אם אין לכך סיבה טובה, אבל מכאן ועד להשתפנות יהודית גלותית טוטלית שלוקים בה רבים מהיהודים "החדשים" שלנו, המרחק הוא עצום (ובמאמר מוסגר אני טוען כאן שלא מן הנמנע הוא שפתרון למקומות הקדושים בירושלים אינו צריך להיות מבוסס רק על רצונם הטוב של הערבים).
אין ספק שישראל שגתה בהסדרים שעשתה עם ירדן לגבי הר-הבית. אלו שנעשו לאחר מלחמת ששת הימים, כמטחווי צילצול הטלפון מהשלום שעליו דיבר דיין, ואחר-כך במסגרת הסכם השלום עם חוסיין, שהרחיב את "ההבנות" הקודמות. ישראל מצטיינת בקוצר ראות מדינית מבחינת טיפולה בירושלים ובמקומות הקדושים, וא"כ משלמת על זאת מחיר יקר.
השליטה בפועל
מאז אותם הסכמים כושלים, מתנהל מאבק גלוי וסמוי בין ישראל לערבים המיוצגים על-ידי הוואקף, על השליטה בפועל בה-הבית.
והשליטה בפועל הופכת בהדרגה גם לשליטה דה-יורה ומכאן למאבק על הריבונות עצמה ועל היכולת לממש זכויות בסיסיות שהיו חלק מאותם הסכמים ראשוניים. כלל-יסודי הוא במדעי המדינה שריבונות אינה ניתנת לחלוקה - היא קיימת או שאינה קיימת; וזו השאלה האמיתית, ולא תפילת יחידים כאלה או אחרים על ההר.
הנושא אכן רגיש, אבל אין פרוש הדבר שצד אחד עושה בשטח ככל העולה על רוחו. מבחינה זו אין זה משנה אם הוויכוח הוא בדיבורים בלבד, או שמצרפים אליו מטעמי נוחיות או כאמצעי-לחץ התפרעויות, תעמולת זוועה, שקרים ושאר עזרי מלחמה קרה או חצי-חמה. עיצוב מודוס-ויונדי בהר-הבית הוא תהליך איטי ומדורג שדורש סבלנות ועצבים חזקים. אין לי ספק שהתנועות או הקבוצות היהודיות החותרות לשנות מציאות בהר-הבית, שואבות את האנרגיות שלהן משני מקורות: המקורות היהודיים העתיקים והיסודיים ביותר, והשינויים המתחוללים בהר מאז הסכמי השלום עם ירדן, בהשראת והנהגת הוואקף ותוך חידלון מתמשך של ממשלות ישראל.
יותר ויותר סימנים מצביעים על כך שהמשימה המוסלמית העקרית בהר-הבית אינה התפילה במסגדים ואפילו לא מניעת עליית יהודים ותפילה שלהם מחוץ למסגדים, אלא מחיקת כל הסימנים ההיסטוריים המוכיחים את הקשר ארוך-הטווח והיסודי בין המקום לבים העם היהודי וההיסטוריה שלו, אמונתו, תרבותו ומהותו; וזאת אין להרשות. ברור שעליית יהודים להר מקשה על המהלכים המוסלמים הללו, ואולי אפילו מונעת אותם כליל, ולכן ההתנגדות לכך בחוגי האיסלאם הקיצוני. אסור לנו להתבלבל בשאלה מהו כרגע העיקר ומהו התפל, ודומה שלונדון מחמיץ כליל סוגיה זו.
חוסר מעש הוא מעש. במקרה הר-הבית הוא שדר דברור ומסוכן ביותר. זהו שדר שלילי במהותו שאין ממנו חזרה, אם יקנה לעצמו מושב קבע בתודעת היהודים, הערבים והעולם כאחד. את השדרים השליליים ששדרה ישראל בנושא הר-הבית עליה לתקן עכשיו; כבר מאוחר מאוד אבל עדיין לא מאוחר מדי. לא ישראל מנסה לשנות את הסטטוס-קוו, הערבים בשקריהם הפתולוגיים הם שעושים זאת. ואסור להתבלבל ולקבל שקרים אלה כעובדות. הערבים רוצים "משחק של הליכה על הסף", ישראל צריכה להיות מסוגלת לשחק מולם גם משחק זה, אך ביתר מיומנות.
למותר לומר שהר-הבית הוא הסמל העליון של האמונה היהודית. אין שום מחיר שבעבורו רשאי יהודי לוותר מרצון על הר-הבית, גם אם הוא אינו שומר מצוות, משום שליבת מהותו היהודית באה משם וממה שהוא מייצג. רשאי יהודי מאמין לקוות שבאחרית הימים ידאגו המשיח וריבון האלוהים לתקן כל מעוות, אבל גם מי שחייו אינם מתנהלים לאורה של אמונה טהורה זו, חייב להבין שהמאבק על הר-הבית הוא חלק מהמאבק על ארץ-ישראל וגם ליבתו של מאבק זה.
ככל שנשלים עם גחמות ערביות כיום, כך יקשה עלינו בעתיד לחזור לכור מחצבתנו, משום שהאיסלאם אינו מכיר "בזכויות יהודיות" אבל מסוגל להשלים עימן כאשר הברירה שלפניו היא הכל או לא כלום.
להשיב את הסטטוס-קוו
ממשלת ישראל חייבת להקצות לנושא זה תשומת-לב ניהולית ומנהיגותית מהמעלה הראשונה ולפעול בהדרגה ובשום שכל ולהשיב את הסטטוס-קוו האמיתי והמקורי בהר על-כנו. המצפן הוא דווקא היהודים המאמינים, שאינם שוטים ומבינים היטב את רגישות העניין, בניגוד לדעתו של לונדון, שאצלו תל אביב קודמת לירושלים והמסגדים הערבים קודמים להר-הבית ולבית-המקדש, ורגישות ערבית מובנת יותר מרגישות יהודית במקום הקדוש ביותר ליהודים. הם נייר הלקמוס הנכון מפני שהם יבינו היטב אם אכן מבוצע תהליך ראלי של השבת הסטטוס-קוו על-כנו ונשמרת ההיסטוריה והארכאולוגיה היהודיים, או ששוב מוכרים לציבור סיפורי בדים, שהאינטרס הפוליטי מוצג בהם בעוצמה ובנחישות רבים יותר מהאינטרס הלאומי.
השאלה אינה סימבולית, והבעיה אינה העלבון הערבי אלא הקיום היהודי. הניסיון להדיר יהודים מהר-הבית ולמנוע בעדם מלהתפלל בו לכשיחפצו בכך, אינם דומים בשום מובן למועל-יד הנאצי. כאן הכוונה אינה לפגוע ביהודים ברמז מעליב על מוראות השואה, כאן הכוונה היא לחסל את מקורות הרוח הלאומית והמורשת היהודית.
מועל היד הנאצי מסמל שואה פיסית, שהתחוללהה באירופה וכמעט הצליחה להביא כליה על רובו של העם. גם שם העדיף העם היהודי והעדיפו פרנסיו הגלותיים להתעלם מהאיום ולצפות לניסים... מלחמה על הר-הבית היא איום בשואה רוחנית, שואה חמורה לא פחות וקרוב לוודאי שאף יותר משואת אירופה.
יהיו ציניקנים שיאמרו שאני מגזים; שיגידו. כך אני כיהודי חילוני, ציוני ויליד הארץ, רואה את הדברים. ולכן, המבוגר האחראי כביכול, לונדון, שמנסה ללמד אותנו בינה, הוא בעצם הילד "המפגר", שאינו משיג בשכלו השבלוני ובתחושותיו המנוונות מבחינה דתית ולאומית את מלוא המשמעות של המאבק בהר-הבית ועל הר-הבית.
