ברור שאינני מתיחס למפגיני השמאל המתגוררים בעוטף עזה ברצינות, כאשר הם מצטרפים לקולות הקוראים להכנע לטרור הערבי. אין הם עושים זאת בבוטות כזו או בטיפשות כזו. הם חוזרים וממשיכים את המערכה בה התחילו במבצע צוק איתן בשירות האופוזיציות הפוליטיות מבית ומבחוץ, שכל כולן מכוונות להחליש את הממשלה וראשונה ולקדם עוד מהלכים מסוכנים.
יש ביניהם מן התומכים המובהקים בתוכנית ההינתקות של שרון, אז בסיסמאות שעיקרן היה יציאה מעזה תפסיק את האלימות, את הטרור, את הירי על ישובים אזרחיים ואת העוינות העזתית - לא דובים ולא יער. כפי שטעה השמאל לאורך כל הדרך מאז אוסלו, הוא טעה בשיפוטו גם בתוכנית ההינתקות והוא טועה כמובן גם כיום. אצל השמאל דהיום, המילים עושות את המציאות ולא המציאות היא שצריכה למצוא ביטוי ראלי, עובדתי והגיוני במילים.
הפעם מנצלים קרובי משפחה של נפגעים בישובי הגבול במהלך "צוק איתן", נפגעים שחלקם אין לו ולא כלום עם עצם המבצע, כפי שהיה פעמים לא מעטות בעבר - הערבים ירו פצמ"רים, שאין לישראל אמצעי אזהרה יעילים נגדם, ומי שלא היה מוגן, נפגע. יש בכך משהו חדש? - בוודאי שלא. זה אופייני לגבול הרצועה דווקא - לא דובים ולא יער. מישהו הכריח אותם או מכריח אותם לגור דווקא שם? - כמובן שלא; כל מה שמתרחש שם הוא תולדה של מציאות ישראלית כוללת, שחלקו קשור בהחלטות אישיות שלהם וחלקו בגורל הכללי של אזרחי ישראל. רצונם לכופף את המדיניות הלאומית לקשייהם האישיים הוא פתטי, שלא לומר חצוף.
כאשר תאזור ממשלת ישראל עוז לטפל בטרור העזתי טיפול יסודי כולל, תיפתר גם בעיית הישובים לאורך הגדר. וכל עוד לא קרה הדבר, יסבלו מטרור זה אזרחים רבים, לרבות כאלה שמתגוררים במרחק גדול מהגדר, ודוגמאות לכך ראינו לא מעט בקיץ האחרון.
לכן, ל"נביאי הזעם" החדשים-ישנים על קו "העוטף" אני אומר בפשטות: מי שיש לו הכוח הנפשי להתמודד, שישאר, ומי ש"נגמר לו הסוס", שיעזוב; אבל דחילק תפסיקו עם ההצגות.