ראש הממשלה תלה את האשמה בטבח הרבנים בירושלים, בין היתר בהסתה השיטתית של מחמוד עבאס ("אבו-מאזן"). בזמן האחרון נתניהו נותן ביטוי לדעה הזאת כמעט יום יום, ובכל זאת הציבור - היהודי, הערבי, העולמי - אינו מתרשם. מדוע?
ראשית - מפני שההסתה של הימים האחרונים אינה שונה מקמפיין השנאה, שלילת קיומנו והאדרת רוצחינו המתנהל ללא הפוגה זה שנים בכל כלי התקשורת של הרש"פ, וישראל הרשמית, עם נתניהו בראש, מחשה. מחשה, וגם מתייחסת לקוראים לחורבנה כאל "פרטנרים לשלום", מזרימה להם כספים ומעניקה להם סטאטוס ומכובדות בעולם. מישהו מכריז שהוא רוצה לראות את דמך. אם בכל זאת אתה ממשיך לקיים עימו יחסים ולשבת עימו לשולחן, סימן שאינך לוקח את דבריו ברצינות.
שנית - פוליטיקאים ונושאי תפקידים ברשות הפלשתינית עם או בלי התקשורת שלה, לרבות שדרי רדיו וטלוויזיה וכותבי כתבות ומאמרים, המסיתים לרצח יהודים, הם עבריינים פליליים לא פחות מטרוריסטים חמושים שצה"ל, בפקודת נתניהו, שולף מתוך מיטותיהם בשכם ובחברון, עוצר ומעמיד לדין. לא כך נעשה אפילו פעם אחת גם לגרועים במסיתים, אלה שקוראים לתלמידים ולנוער לאחוז בנשק ולהגשים בגופם את אידיאל השאהיד.
האמת היא שישראל, תחת כל ממשלותיה, השלימה עם רצח האופי וההוקעה אל עמוד הקלון של היהודים ומדינתם, בתנאי שהמשמיצים והמסיתים הם ערבים שקוראים לעצמם 'פלשתינים'. להם - מותר הכל.
ורק להם. כלפי יהודים משננים לנו מאז רצח רבין ללא הפסק, ש-'מלים הורגות'. להפך, שלפו כרזות וסיסמאות לגיטימיות של התנגדות לפשע אוסלו והציגו כהסתה לרצח. התוצאה היא עיוות חולני:
אפס סובלנות, ואף רדיפות לא מוצדקות, כלפי יהודים לעומת הבלגה, סלחנות ועצימת עין נוכח קריאה למרד והתקוממות מן הצד הערבי.
יש עוד קטגוריה של הסתה שבמדינת היהודים אין מבליגים עליה, והיא הסתה אנטישמית או נאצית ממקורות לא-ערביים. "מיין קמפף", ספרו של היטלר ימ"ש, יצא בשנת 1925, 8 שנים לפני עלותו לשלטון, וגם אח"כ, אולי עוד 5 שנים, הרבה יהודים יכלו להציל את עצמם, לו רק קראו מה כתוב בספר הזה וביתר הפרסומים הנאציים. אבל הם לא רצו לקרוא ומי שקרא, לא האמין. אמרו - הם אינם מתכוונים ברצינות, זה נכתב רק ל-'תצרוכת פנים', לספק את יצרי העם. ולא עלה על דעת כל היהודים החכמים האלה, שדווקא מה שאומרים כלפי פנים צריך לקחת ברצינות, כי מה שהיום כותבים כדי לרצות את העם, מחר כשיגיעו לשלטון - יבצעו, כי גם מחר יצטרכו לרצות את העם! ולהפך, מה שמשטר רודני מכריז כלפי חוץ זו תעמולה בלבד, והיא תמיד שקרית.
את הלקחים והתובנות האלה הפנים גם הממסד הישראלי בכל הנוגע לאנטישמיות בעולם, אך לא כלפי הערבים. כאן הכתיב השמאל את 'התקינות הפוליטית': לערבים מותר. נתניהו הלך בתלם הזה, כפי שגם אימץ לו את " חזון שתי המדינות". וזה מחזיר אותנו אל הבעיה הנצחית שלו: האמינות. כאשר הוא קורא היום להסתה הפלשתינית 'זאב,זאב!', לא לוקחים אותו ברצינות, לא - מפני שבעבר לא היו זאבים, כי אם מפני שתחת אחריותו הזאבים הפכו לשגרה.
במה דברים אמורים? אביא כאן טעימה על קצה הלשון מן רעל ההסתה, הכל לקוח מפרסומי המבט על התקשורת הפלשתינית של איתמר מרכוס וז'אק זילברדיק, העושים עבודת קודש בתיעוד ההסתה ופרסומה. אבל מי קרא? ומבין הקוראים, למי היה אכפת?
אבו-עלא הוא מיקירי אוסלו. ב-4.8.2009, בנאום בפני הוועידה הכללית הששית של הפתח, הכריז:
"נמצא בתוכנו הגבור כאלד אבו-אוסבע, גבור הפעולה שהובילה השאהידה דלאל מוגרבי. אנו מצדיעים לו ואומרים לו 'ברוך הבא'. ואנחנו מצדיעים לגבורה, לשאהידה דלאל. כל התהילה! כל התהילה! כל האחיות כאן הן אחיותיה של דלאל!"
שני הנ"ל חטפו את האוטובוס בכביש החוף ב-1978 ואחראים לרצח 37 נפשות, מהן 12 ילדים.
'שלום עושים עם אויבים', אומר השמאל, אולם בנות הברית לא היו עושות שלום עם מנהיג גרמני שהיה מעז לשבח את הימלר או גרינג.
ב-20.4.2010 קרא אבו-מאזן רחוב ברמאללה על שם אבו-ג'יהאד, אדריכל הרציחות הכי נוראות של הפתח, וביניהן הטבח הנ"ל בכביש החוף ובמלון סבוי, שם נרצחו 7 בני אדם.
שוב אני שואל: מי היה מקיים מגע כלשהוא עם גרמניה, לו קראו שם רחוב על שם היטלר?
נובמבר, 2010. הודעה מטעם הרש"פ: הנשיא מחמוד עבאס (הוא אבו-מאזן), בהחלטה נשיאותית, הקנה ללהקת "עלאשיקין" מעמד של 'מוסד לאומי'. זאת, הודות לשיר שביצעה ואשר שודר בטלוויזיה הפלשתינית.
הנה קטע:
"המהפכה הפלשתינית מחכה לציונים,
הבוסתן קורא למאבק מזוין,
החלפנו צמידים בנשק,
...לחץ על ההדק,
גאל את ירושלים..."
'משרד האינפורמציה' הפלשתיני, בספר שפרסם, קבע כללי דיבור: אל תגיד "טרור", אמור "התנגדות", אל תגיד "התאבדות פיצוץ" אמור - "פעולה של קידוש השם" ובמקום "ישראל" אמור: "קולוניאליזם ישראלי".
ספטמבר, 2013. הרשות הפלשתינית מאשימה את ישראל ברצח ערפאת, בתכנון הריסת אל-אקצה, בגניבת איברים של פלשתינים ובהפצת סמים בין הצעירים הערביים בירושלים.
הרשות הפלשתינית משלמת משכורת חודשית למחבלים היושבים במאסר וגם לאחר שחרורם. בנוסף מקבלים 5000 אסירים משוחררים שישבו לפחות 5 שנים בכלא, ובהם רוצחים רבים, את "מענק החיים המכובדים", ולצורך זה הופרשו 15 מיליון דולרים.
תם ולא נשלם. בהמשך אביא עוד מזוועות ההסתה הפלשתינית הרשמית, אשר היא בלבד הייתה צריכה להספיק להפסקת השיחות, לניתוק כל מגע עם הנאצים החדשים האלה, להעמדת החינוך לטרור של רמאללה על דרגה אחת עם הטרור עצמו, ולפעולה בהתאם.