תולדות עם ישראל

עַמִּים וּלְאֻמּים תּוֹלְדוֹת אָדָם מִשְׁתַּבְחִים בְּמוֹלִידוֹ בִּזְכוּת אָבִיו מוֹלִידוֹ הַבֶּן רַם כְּבוֹדוֹ וְאֶלֶּה תֹּוְלדוֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם וְתוֹלְדוֹת רִבְקָה מִמֶּנָּה יִצְחַק נִפְעַם בַּת בְּתוּאֵל אָחוֹת-אָרַמִי-אוֹבֵד-אָבִי עֲקָרָה אַךְ שְׁנֵי לְאֻמִּים זַכְתָּה לְהָבִיא כְּשָׂרָה וְאָבְרָהָם שֶׁהוֹלִידוּ שְׁנֵי עַמִּים וְזִרְעֵי אֵיבָה וְקִנְאָה עִם מֶרְחַץ דָּמִים וּלְאוֹרֶךְ הַשָּׁנִים יַעֲקֹב וְעֵשָׂו נִרְדָּפִים כִּי צֶאֱצָאֵי הָגָר הָיוּ לִמְחַמָּד חֲלִיפִים¹ הֲבָנָתָם נִסְתַּתְמָה וְחַרְבָּם בְּיָדָם שָׁלוּף לַהֲרוֹג כֹּל "כּוֹפֵר"וְרֹאשׁו מְעָלָיו עָרוּף וְצֶלֶם אֱנוֹשׁ בָּם אָבַד וְאִבְרָהִים אִל חָ'לִיל²

הפרק הראשון בתולדות עם ישראל

בקביעה זו שזה הפרק הראשון בתולדות ישראל, איננו מנתק את ישראל מתולדות אברהם אבינו שהוא ראשון האבות, אלא שהוא נקרא גם אב המון גויים (לך לך יז/ה) ברם הברית ששם בגופו הבדיל אותו מעובדי אלילים שמצות הברית אינם מקימים. גם ישמעאל נימול, אבל לא נשאר נאמן לברית אביו אברהם אבינו. בעוד אברהם אהב את הבריות אפילו חטאו וחמסו את האחרים, (סדום ועמורה) כי ראה בהם תועי דרך. אָפְיוֹ של אברהם נתגלה במלוא הודו והדרו כשעמד לצד תושבי עֲרֵי הַכִּכַּר - אנשי סדום ועמורה כאשר הקב"ה החליט לספות אותם. תכונות אלו לא נִכָּרוֹת בְּצֶאֱצָאֵי ישמעאל, כי מן השמים נגזר עליו להיות חריג בהתנהגותו כעולה מדברי ה' אל אמו הגר: והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו (לך לך יז/יב). בפרשה "תולדות" תָּם פרק ישמעאל, והחל פרק יצחק אחרי מות אברהם: ויגוע וימת אברהם בְּשֵׂבָה טובה זקן ושבע ימים(חיי שרה כה/ח). הפרשה מתחילה בפסוק: ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק (כה/יט). מה מחדש פסוק זה, הרי כבר עקבנו אחרי תהליך לידתו של יצחר לאברהם ושרה. למה חזר הכתוב להזכיר לנו מי הוליד את יצחק, אלא שהתורה רוצה שנזכור כי יצחק הוא בן אברהם שעתיד להיות אבי יעקב, שיוצר את הצירוף החוזר ונשנה: "אברהם יצחק ויעקב". אבות הָאֻמָּה העברית, למרות שאברהם ויצחק הם גם אבות של לאומים נוספים. אך התורה מתמקדת בעם ישראל. רש"י שואל בתמיהה מדוע חוזר הכתוב על מוצאה של רבקה, כלום אין אנו יודעים כי היא מפדן ארם בת בתואל ואחיה לבן. אלא שהכתוב בקש להגיד שבחה של רבקה: שהייתה בת רשע (בת בתואל) ואחות רשע (אחות לבן) ומקומה (בפדן ארם) בין אנשי רֶשַׁע ולא למדה ממעשיהם. רש"י מוסיף עוד ואומר יש שני ארם: ארם נהרים (עירק של ימינו) וארם צובא (חלב בסוריה של ימינו). מכאן ואילך עם ישראל הולך ומתהווה וְהִתְהַוּוּתוֹ כּוֹרֶמֶת עוֹר וגידים.

ארץ פלשתים היא חלק מהארץ הַמֻּבְטַחַת

האמנם ארץ פלשתים היא חלק מארץ ישראל, אם כן מדוע הפלשתים לא נזכרים בין עמי כנען שישראל יורש את ארצם? לקבלת תשובה ברורה לשאלה זו נחזור אל הדברים שהתרחשו כאשר הרעב שלט בארץ בזמנו אל אברהם, ואחר כך שלט בימי יצחק. צעדיהם של אברהם ויצחק בתקופת הרעב נותנים את התשובה לשאלה שהצגנו בראשית פרק זה. יצחק בימי הרעב נהג כאביו אברהם, הלך כמו אביו לגֶּרָר שבארץ פלשתים, שם ישב אבימלך המכונה מלך פלשתים. נאמר שם כי הם הלכו לגור שם. בפרשת תולדות זאת, הקב"ה הזהיר את יצחק ואמר לו: אל תרד מצרימה (כו/ב) כלומר אל תעשה כמעשה אביך אברהם, בשבתו בנגב נאמר: ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם, כי כבד הרעב בארץ (לך לך יב/ו). כבר אמרנו מפי הרמב"ם כי זה היה חטא שחטא בכך אברהם, הוא הפר את אשר אמר לו אלוהים - לעזוב את ארצו ואת בית אביו וללכת אל ארץ כנען. אחרי שאברהם ישב בארץ אליה נשלח והקב"ה הבטיח לו להורישה לו ולזרעו אחריו הוא קם וירד ממנה. תהא הסיבה מוצדקת אשר תהא, זה נחשב חטא. והנה גם יצחק כמו אברהם הלך כמו אביו: וַיָּגָר בגרר (וירא כ/א) בארץ פלשתים. ההתרחשות בשני המקרים זהות, אבימלך לטש עינו בנשות אברהם ויצחק בשרה וברבקה. הם גם חטאו חטא נוסף בהציגם את שרה כאחות אברהם ואת רבקה כאחות יצחק. מכאן נחזור אל השאלה אם ארץ פלשתים (כיום שרצועת עזה חלק ממנה) היא חלק מארץ ישראל שהובטחה לאברהם וליצחק, שאמר כי הרי אלוהים הבטיח לאבות לתת להם את ארץ שבעת עמי כנען: הכנעני, החתי, החוי, האמורי, הגרגשי הפרזי היבוסי . לא נזכרה ארץ הפלשתי. לא היה כל ספק כי הארץ המובטחת כוללת גם את ארץ הפלשתי, והרי לית מאן דפליג שהיא חלק מן הארץ שנמצאת ממערב לירדן שגבולה המערבי הוא הים הגדול-הים התיכון. עובדה זו לא מותירה אם הארץ המובטח כוללת את ארץ פלשתים, למרות שאלה לא נזכרו יחד עם עמי כנען. ויש חזוק לכך בכתוב לגבי אברהם שנאצר: וירד אברהם מצרימה. ואילו ההליכה לגבי ארץ פלשתים נאמר: ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור ויגר בגרר (וירא כ/א) אין כאן ירידה כי אין כאן ארץ אחרת (כי כל ארץ אחרת נחשבת נמוכה מארץ ישראל ואליה יורדים אפילו שויצריה) יותר מזה, כאשר גם כשהיה רעב בימי יצחק נאמר: וילך יצחק אל ארץ פלשתים גררה. (כו/א) ומיד לאחר פסוק זה נאמר: וַיֵּרָא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכן בארץ אשר אֹמַר אליך גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכךָּ... (כו/ב,ג) ובתאור הארץ וגבולותיה נאמר: שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וקדמה וימה כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה. ולזרעך עד עולם (לך לך יג/יד). מכאן שארץ פלשתים היא חלק מארץ ישראל המובטחת. משום מה אין חושבים כך בימינו כאשר חלק מחבל ארץ זה נעזב על-ידנו חד-צדדית ועליו השתלטו הפלשתים (הפלשתינים) מֵחָדָשׁ ושמו עליהם מין אבימלך (הניה) משלהם שחותם בריתות ומפר אותם כאבימלך ההוא. והרי הפלשתים לפי תולדות העמים, אינם אלא חבר בני אדם שפלשו (פולשים או פלשתינים) לארץ מעבר לים. ואין כל זהות בינם לבין תושבי הארץ הלא יהודים שנדדו ממדבריות ערב אל ארץ ישראל –ארץ כנען.

הבכורה והברכה נטלו מעשו וניתנו ליעקב

כשהבכורה היא של עשו גם הברכה כבכור היא שלו. והרי הַּבְּכֹרָה (בכתיב חסר) בשינוי אותיות ניתן לקרוא אותה הַבְּרָכָה. והנה יעקב מנצל את רעבונו של עשו וקונה ממנו את הַבְּכֹרָה בנזיד עדשים, בכך שלל ממנו גם את הַבְּרָכָה שיצחק אביהם עתיד לתתה לבכור. גם בימינו כשאדם מוכר דבר בפחות מערכו, אומרים: "מכר זאת בנזיד עדשים" כלומר בזול קרוב לְחִנָּם. זאת עשה יעקב בעצמו ללא עזרת אמו. משעשה כן הבין כי גם צריך לקבל את ברכת אביו יצחק כבכור. אלא שיצחק איננו יודע כי עשו מכר את בכורתו ליעקב ויצחק סבר כי הוא ייתן את ברכתו לעשו בכורו. באה רבקה והערימה על יצחק שכבר עיניו כהו בעצה אחת עם יעקב וגקמו בכך שיצחק ייתן ברכתו ליעקב במקום לעשו, כי יצחק ורבקה לא שבעי נחת מהתנהגות של עשו שהתחבר אל החתי ונשא לעצמו שתי נשים עובדי עבודה זרה. לכן מבלי שיצחק ידע, "התבשיל" שבישלה רבקה הצליח למרות שעלה בלב יצחק שהבן שניצב לפניו איננו עשו. רש"י מסביר, כי כאשר שמע יצחק את יעקב שהתחזה לעשו מדבר: ויאמר (יעקב) כי הקרה ה' אלוהיך לפני. הבין יצחק כי הַמְדַבֵּר איננו עשו ששם השם - ה' לא היה שגור בפיו. משלא נחה דעתו של יצחק לתת את הברכה לבן שיושב מולו קֵרְבוֹ אליו לנשקו והריח אותו, ולא עלה על ההונאה שהייתה מושלמת.

נקמת דם עד הקבר

נקמת הדם, לא שורשה מן העולם. זה הורג את זה לעתים בשגגה, וגוזר על עצמו להיות נרדף מפני נקמת דמו של המת ולו בשגגה. למדנו זאת עוד משרצח קין את הבל, לקין לא נמצא מקום אליו לברוח בתבל. ברם מדובר בימי בראשית . לא היה דין ולא היה דַיָּן עלי אדמות אלוהים היה דַיָּן אמת. וברור היה ממעשה קין כי ההורג במזיד דינו נחרץ למיתה. אלא שזה על-פי דַיָּן אֱמֶת. ולא על-ידי כל אחד ששם עצמו נוטר ונוקם, נקמת דם של קרובו. בקין נאמר: כל הורג קין שבעתים יֻקָּם (בראשית ד/טו) רק הקב"ה יקום את נקמת הבל וזה אחרי דור שביעי. כאן לא נשפך דם ולא עולה שאלת נקמת הדם. אלא שהמעשה שעשתה רבקה יצרה סיבה לנקמה וחששה רבקה שעשו יהרוג את אחיו יעקב וזה יביא לנקמת דם בשרשרת משהרהרה בכך אמרה לעצמה: למה אשכל גם שניכם יום אחד (כז/כה). והרחיקה את יעקב מעשו ומבית אביו ואמו. אך האיבה בן האחים לא סולקה, נמשכה גם במותו של יעקב. על כך נאמר בגמרא שבשעה (במסכת תנחומא בגמרא מדובר על כך) שהביאו בניו את ארונו של יעקב לקבורה במערת המכפלה, בא עשו וְעִכֵּב בעדם ואמר: מערה זו מקום לארבעה זוגות יש בה: משנקברו בה אברהם ושרה ויצחק ורבקה ויעקב ולאה נשאר מקום לי ולאשתי אמרו לו בני יעקב: מכרת חלקך לאבא אמר להם: כלום מכרתי? אמרו לו: הן. אמר להם: הראוני שטר מכירה. אמרו לו: השטר בארץ מצרים הוא, ומי ילך להביאו? ילך נפתלי שהוא קל כאילה. היה שם חושים בן דן שאזניו כבדות אמר להם: מה זה? אמרו לו: זה מעכב עד שיחזור נפתלי ממצרים. אמר להם חושים: ועד שיחזר נפתלי ממצרים יהא אבי-אבא מֻטַּל בבזיון? נטל מקל והכה על ראשו של עשו. נשרו עיניו ונפלו על רגליו של יעקב. הַסִּפּוּר נִמְשַׁךְ מִיָּמִים יָמִימִה כֹּל עוֹד הַתִּקְוָה בַּלְּבַב פִּנִימָה רוּח עַמֶּנוּ אֵיתָן לֹא יִפֹּול אַפַּיִם עוֹד יִפַּתְחוּ לָנוּ שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם בָּאֶשׁ וּבַמַּיִם לְמַעֲנֶךְ יְרוּשָׁלֵיִם כִּי לָנוּ אֶרֶץ אַחַת שֶׁנִּתְּנָה לָנוּ שֶׁבָּהּ נוֹלַדְנוּ וּבָהּ יְלָדֵינוּ גִּדַּלְנוּ בָּהּ תָּקַעְנוּ יְתֵדוֹתֵינוּ וְאֵין נֶכָר וכְּכֹל שֶׁיִּפְשְׁעוּ בָנוּ כּוֹחֶנוּ יִגְבַר