מה יש בנזיד הזה, במשפחה הזאת של התאומים יעקב ועשיו, האומר לנו על עצמנו פרשת תולדות. אם כל אחד מבני המשפחה של יעקב ורבקה היה מקבל מצלמה מצוות ההפקה של אחת מתוכניות הריאליטי, אפשר שהיה לנו עוד פרק מעניין בסדרת ריאליטי, עם כמה תובנות אפילו מהסדרה של ״מאסטר שף״...
וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ, לָלֶדֶת; וְהִנֵּה תוֹמִם, בְּבִטְנָהּ. וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר; וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ, עֵשָׂו. וְאַחֲרֵי-כֵן יָצָא אָחִיו, וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, יַעֲקֹב; וְיִצְחָק בֶּן-שִׁשִּׁים שָׁנָה, בְּלֶדֶת אֹתָם. וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים.
כמה סוגיות מעלה פרשת תולדות המספרת את ההריון והלידה והחיים של התאומים יעקב ועשיו - שבעצם היו צריכים להיקרא עשיו ויעקב אך נצרבו על-פי שמו של הצעיר - על היחסים המורכבים, אם לא מסוכסכים, בתוך המשפחה: האימא רבקה שאוהבת את יעקב, ויצחק אוהב לעשיו; האח הקטן היושב אוהלים התמים והשקוע בהרהורים ובמחשבות שברגע של חולשת אחיו, וברגע של רעב קונה ממנו את הבכורה; ואחר כך בתחבולה שנרקמת ביחד עם אמו וביוזמתהּ גונב את הברכה מאחיו, מעשיו.
מה קורה במשפחה הזאת?
ומה הריח העולה מהתבשילים שם?
מה הם באים לאמר לנו?
אם נרצה להתבונן בפנימיות של סיפור האחים, יעקב ועשיו, יש קריאה האומרת שיעקב ועשיו אחד הם - מהרחם ועד ההיפרדות מן העולם.
עשיו שהוא איש הצייד, היוצא יום יום ומסתכן, וזה שלא יכול לדחות סיפוקים - הוא מוכרח את האוכל כעת כשהוא רעב, הוא הצד הייצרי שבנו, הצד האפל שלא תמיד אנחנו מוכנים להודות בקיומו. ביעקב יש את הצד העקבי, המתמיד, זה שתבשיליו הם על פתיליה בבישול איטי, slow food, ולא אוכל מהיד אל הפה. בעשיו, אומרים, ישנו הנזיד, שנמכר למי שהוא זד שעושה מה שעושה בזדון. אך בתוכנו מתרוצצים שני הבנים, יעקב ועשיו - ומי שניתן לו יותר מקום יהיה יותר נוכח בחיינו... אך מה שנראה חשוב בעיני חשוב שבתוך יעקב יש הרבה עשיו ובעשיו יש הרבה יעקב.
העניין הוא להכיר בחלק הפחות מואר שלנו - לראות אותו - להודות שהוא קיים לתת לו מקום, ולשחרר אותו. כדי שלא ישתלט עלינו. כדי שבנזיד הזה שאנחנו מבשלים לעצמנו לא יהיה זדון.
|
כמה אנחנו מוכנים לשלם משכנתה למִישכן הפנימי?
|
|
בשבוע שבו עדיין עוסקים בפרשות פוליטיות זו או אחרת, אפשר להתבונן, אולי, בגבולות המותרים ובעיקר האסורים של אישי הציבור שלנו. ומה הגודל הראוי למישכנו של איש ציבור ואיש צבא. וכאן, באה פרשת "תרומה", ונותנת לנו מִפרט טכני וארכיטקטוני מדויק מאוד של בניית המישכן. את הדיוק הזה, אפשר, לקחת פנימה. לבדוק בחיינו מה מדויק לנו, מה נכון, מה מעכב אותנו, מה מיותר כבר.
מה גורם לנו אושר, מה הנאה זמנית, מה מקרב אותנו לחזון שלנו, לרצון האמיתי שלנו, למקום המשתוקק למשהו יותר גדול מאתנו.
הפרשה פותחת "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבּו"... על משמעות התרומה, הנתינה, הרבו המפרשים לדבר.
ויש הזמנה בפרשה, לבחון מה היא הנתינה? מה היא מאפשרת לנו? מי אנחנו כאשר אנחנו נותנים? מאיזה מקום אנחנו נותנים? האם מחום הלב, האם מתוך חמלה? האם מתוך הצורך לקבל הכרה, תודה, פרסום? האם המקום הנותן הוא המקום הרושם, המתחשבן? האם אני נותן רק כשיש לי, או, אולי, דווקא כשאין שאין לי הרבה אני נותן? ומה עם המקבל? האם הוא מקבל מה שהוא צריך או מה שאנחנו רוצים או יכולים לתת?
והשאלה החשובה, בעיני, האם הנתינה היא מקום שמאפשר לי לבנות מישכן בתוכי. והשאיפה והכוונה שנדע לאזן, לחבר את בניית המשכן הפנימי עם הנתינה, שנוכל לראות מה היא הבנייה של הבית הפנימי, עד כמה היא מדויקת, נקייה. מה אנחנו מוכנים לשלם, לתת, מה אנחנו מכניסים לבית הפנימי, ומה מפָנים ממנו.
וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים, זָהָב; מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת. וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה, מִזֶּה, וּכְרוּב-אֶחָד מִקָּצָה, מִזֶּה; מִן-הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת-הַכְּרֻבִים, עַל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו. וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל-הַכַּפֹּרֶת, וּפְנֵיהֶם, אִישׁ אֶל-אָחִיו; אֶל-הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ, פְּנֵי הַכְּרֻבִים. וְנָתַתָּ אֶת-הַכַּפֹּרֶת עַל-הָאָרֹן, מִלְמָעְלָה; וְאֶל-הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת-הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ. וְנוֹעַדְתִּי לְךָ, שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת-אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
שנדע להאזין לסמכות הפנימית, להאזין למישכן הפנימי, ללב שלנו, ונוכל לדעת מה אנחנו מוכנים למשכן לטובת המישכן הפנימי הזה...
|
מה הקשר בין אֶבֶן הַסַּפִּיר לבין נתוני הלמ״ס ומה טוב כ"כ במדבר?
|
|
אני אוהבת את ספר במדבר. יש כל הרבה הרבה הקשרים חיוביים למדבר בעיניי - ותמיד אני שמחה לקראתו. פותחים את חומש במדבר בְּמיפקד, בִּסְפירה - כמה מונה העם שיוצא ממצרים ובתיאור כיצד מסודרים שנים עשר השבטים ובאיזה סדר הם נעים במדבר. יש סדר בתחילתו התהוותו של עם. לכל אחד מן השבטים יש דגל, יש אות, יש כיוון, יש מיקוּם.
שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם-בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל-תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם, אַתָּה וְאַהֲרֹן. וְאִתְּכֶם יִהְיוּ, אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה-אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית-אֲבֹתָיו, הוּא.
יפה. אז מה רוצה לספר לנו הסופר המִקראי, כאשר הוא מספק לנו את הנתונים הסטטיסטיים המדויקים האלה, ואיזה חשיבות נודעת למספרים האלה?
מה הם באים לספר לנו?
הספירה נעשית במדבר שהוא נקודת ההתחלה, נקודת האפס. במדבר, במקום שאין דבר, שאין דיבור - הספירה באה להזכיר לנו את העובדה שכל אחד מאיתנו הוא אינו סתם מספר.
את כל אחד מאיתנו סופרים, מונים, פוקדים - לכל אחד מאיתנו יש את הסיפור של חייו, שבעטיו הוא נִבחר או בחר לבוא לעולם, לכל אחד יש שליחות, יש ייעוד יש חשיבות. כל אחד מאיתנו הוא עולם ומלואו. עם זה, כל אחד מאיתנו הוא חלק מהמיפקד מהספירה הכללית.
כמו אבן הספיר - המכילה את כל הצבעים, את כל האורות, את כל הספירות... את כל העולמות. והקריאה בפרשת במדבר יכולה להיות, אולי, עוד דרך לראות, לספור את עצמנו כעולם שלם מלא, ואחד ויחיד ומיוחד. לראות, כמו בשקיפות ובהתנוצצות, את עצמנו, כחלק מן הסיפור השלם - של כל שנים עשר השבטים. כמו אבן הספיר הדומה ליהלום שבתוכנו. את כל אחד מאיתנו סופרים, מונים, מחשיבים. כל אחד צריך לראות את עצמו, נאמר, כאילו בשבילו נברא העולם - והעולם היה חסר אילו לא נברא. איזו הרגשה נפלאה לחיות בהוויה הזאת.
|
|