1. רינה מצליח ב"פגוש את העיתונות" כינסה שלושה פרשנים מקצווי הקשת הפוליטית:
חיים רמון, יוסי ביילין ו
רוני מילוא - כולם מתנגדים לנתניהו. התחושה שהתקשורת משדרת היא דז'ה-וו לבחירות 99': גם אז כוונו כל התותחים רק כלפי נתניהו. בפתיח מצליח קראה לכולם להצביע, משום ש"מי שלא רוצה להצביע מוותר על הדמוקרטיה". מדוע, הרי הדמוקרטיה היא גם הזכות שלא להצביע? בהמשך הסבירה שאלה שלא מצביעים מחזקים "את הקיצונים משני הצדדים". אפשר לנחש מיהם ה"קיצונים". לבני, מרואיינת הבית של מצליח, כבר טבעה את המשפט הריק, שלפיו הבחירות הן "בין ציונות לקיצוניות", ועל הדרך צבעה את כל המחנה שמימין לה, כלומר רוב העם, כקיצוני ולא ציוני.
2. בסקר שהציגה מצליח, שאלו: "האם אתה רוצה או לא רוצה את נתניהו כראש הממשלה?" רוב הציבור - 65 אחוזים - אמר שלא. אז "מי המתאים ביותר להיות ראש הממשלה?" הנה התפלגות הדעות מימין: נתניהו: 36 אחוזים; בנט וליברמן: 10 כל אחד, ו
משה יעלון: 3 אחוזים. ברי לכל שגם אם המצביעים הללו רוצים את בנט או ליברמן, הרי שבהינתן העובדה שנתניהו מוביל את גוש הימין, גם תומכי בנט, ליברמן ובוגי, יעדיפו לראות את נתניהו בתפקיד, ולא את בוז'י, לבני או לפיד. כלומר מדובר בתמיכה של כמעט 60 אחוזים! אם נצרף גם את תומכי כחלון (7 אחוזים) נקבל רוב סובייטי. עדיין, הכותרת תהיה: 65 אחוזים לא רוצים את נתניהו (ו-90 אחוזים ומעלה לא רוצים את השאר, אבל מי סופר...).
3. אמנון אברמוביץ' אצל
רינו צרור בגל"צ: "מפלגת העבודה, יש עתיד והתנועה של ציפי זה לא שמאל, זה מרכז. שמאל זה מרצ וחד"ש. הליכוד זה ימין. בנט,
אורי אריאל ושות' זה כבר ימין קיצוני... צריך לעשות סדר במונחים". גם אברמוביץ' מחנך מה לחשוב ונוקט גאומטריה חייזרית. לבני והרצוג הם מרכז? החלוקה ימין ושמאל אין לה הרבה מן המשותף למסורת האירופית. אצלנו מדובר בעיקר בשאלה המדינית. פעם התנגד הימין כולו (וחלקים בשמאל) למדינה פלשתינית. כפועל יוצא גם מסוגיות יסוד נוספות, הבית היהודי נמצא מימין לנתניהו, כלומר נתניהו מייצג עמדת מרכז-ימין. מימין לו נמצאים ח"כים בליכוד, מימין להם
נפתלי בנט והבית היהודי וח"כים בישראל ביתנו (לא כולם), מימין להם תקומה ואורי אריאל, מימין להם עוצמה לישראל עם
אריה אלדד ומיכאל בן ארי שנמצא אף ימינה מאלדד.
בקיצור, לצבוע את כולם כ"ימין קיצוני" זו מלאכה של אידיאולוג פוליטי ולא פרשן. אין פה "סדר במונחים" אלא אינדוקטרינציה. קל יותר למכור "מרכז" מאשר שמאל. ובצדק. בשאלה המדינית: התהליך המדיני, סוגיית ירושלים, ההתנחלויות וכדומה - ברור שהרצוג ולבני נמצאים בשמאל. אברמוביץ' מזדהה עם המפלגות הללו ונוח לו לעמוד במרכז, ולא חלילה בשמאל הקיצוני. האיש הזה יושב כפרשן פוליטי יחיד בחדשות ערוץ 2, גוף תקשורת ציבורי המחויב ב"שידור מאוזן" שצריך לתת "ביטוי מתאים... להשקפות הרווחות בציבור" (לשון חוק
הרשות השנייה). מן הראוי, לפחות בשלושת החודשים הבאים, לשים מולו ומול מצליח פרשן המייצג את הימין והשמרנים.
4. נחום ברנע בטורו השבועי לא היסס להשמיץ את
איילת שקד; הבית היהודי מפחידים אותו ושכמותו (עיינו ערך: אברמוביץ' וקיצונים). שקד, המתיק ברנע סוד עם קוראיו, אמרה לאחת הפרקליטות: "בממשלה הבאה אני אהיה שרת המשפטים. אני אבוא אליכם כדי להרוס אתכם". נורא. רוצו לבחור, אחרת הבית היהודי יחליף את ציפי - שומרת הסף של הדמוקרטיה - לבני. לברנע לא הייתה בעיה להוסיף "לא הספקתי לבדוק את הדברים עם שקד". אם לא הספקת - אל תשמיץ. אבל היצר להשמיץ את הימין גדול מהאיש. עניין של הרגל. ביום ראשון הגיעה ההתנצלות. ברנע כמשל ליחס התקשורת הישראלית אל הרוב הישראלי.
