דומה בעיני כי קיים קונצנזוס רחב בין הדתות לכך שאהבת האחר היא הבסיס לתורה כולה. היא הבסיס לחיים בחברה. היא הבסיס לחיים בהרמוניה, והדברים מקבלים ביטוי גם בשיטת המשטר שלנו. הבסיס למשטר השלטוני במדינה הוא דמוקרטיה. מבחינה לשונית, דמוקרטיה היא שלטון העם. שלטונו של הרוב. אך מן הבחינה המהותית והמקובלת, דמוקרטיה איננה רק שלטון הרוב. דמוקרטיה היא גם ובעיקר זכויות אדם.
דמוקרטיה היא כזו המקבלת אל תוך מערכת הנורמות הבאות בגדרה את הציווי "ואהבת לרעך כמוך". כזו המכירה בזכותו של אדם, כל אדם, ל
כבוד אדם. כשם שהציווי "ואהבת לרעך כמוך" הוא ציווי דתי, כך הוא גם ציווי דמוקרטי.
אומר את הברור בעיני: משטר המבוסס על שלטון הרוב, אך שולל מהמיעוט את זכויות האדם, איננו משטר דמוקרטי. משטר המבוסס על שלטון הרוב, אך שולל מהמיעוט את זכויות האדם, איננו משטר העולה בקנה אחד עם היות המדינה מדינה יהודית. השילוב המיוחד הטבוע במדינת ישראל - "מדינה יהודית ודמוקרטית", הוא התשתית המכוננת לאומה הישראלית.
מנסחי מגילת העצמאות, שיוו לנגד עיניהם מדינה שאופייה היהודי ואופייה הדמוקרטי חד הם. יציקתו של תוכן ממשי אל הדיבר מדינה "יהודית ודמוקרטית" אינה מלאכה פשוטה. כל אחד מן המונחים - "יהודית", ו"דמוקרטית", מהווה אכסניה לשורה ארוכה של ערכים מכוננים שהם מאושיותיו.
לא אחדש אם אומר, כי קיים מתח ביחס שבין כל אחד מערכיה של מדינת ישראל, לבין משנהו. מלאכת יישובם של הערכים המכוננים לכלל סיפור קוהרנטי אחד, איננה פשוטה כלל ועיקר. כל ערך זוכה להגנה. אך מדובר בהגנה יחסית. הגנה אשר משתנה ממקרה למקרה. כל מקרה על-פי נסיבותיו הייחודיות. איננו יכולים להתיר לאיזה מבין הערכים, יהודית או דמוקרטית, להתרווח מלוא כל הארץ. לנהוג משל כל הארץ כבודה.
לפני עת לא רבה, באה לפני הצעת החלטת ממשלה, שבגדרה הצעת חוק יסוד: הלאום. הצעה לחוק יסוד אשר עתידה להשפיע על חייו של כל אזרח ותושב במדינה ועל פני החברה כולה. בהערותיי לממשלה הבהרתי כי "הצעות החוק הפרטיות הנזכרות בהצעת ההחלטה, מבקשות להגדיר בחוק יסוד את המאפיינים של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. בכך, כמובן, אין כל פסול". אולם, עם זאת אמרתי כי "בה בעת, המתווה שאומץ בהצעות החוק מכוון לשנות את האיזון שבין היסודות הדמוקרטיים לבין המאפיינים הלאומיים של ישראל. יש בהסדרים המסוימים המוצעים בהצעות החוק כדי לשנות שינוי של ממש את עקרונות היסוד של המשפט החוקתי כפי שעוגנו במגילת העצמאות ובחוקי היסוד של הכנסת ולרדד את המאפיין הדמוקרטי של המדינה".
הוספתי, כי "המציעים מפצלים את הנוסחה המקובלת 'יהודית ודמוקרטית' אשר אימצה הכנסת במספר חוקי יסוד. בעוד שהיסוד הראשון, הנוגע להיות המדינה יהודית, זוכה לבולטות ופירוט, גודרות ההצעות את היסוד השני בתחום צר, בקובען כי לישראל 'משטר דמוקרטי'. יתר על כן אחת ההצעות קובעת כי ליסוד הראשון יש מעמד בכורה פרשני בעוד היסוד השני אינו זוכה למעמד כאמור. בנוסף, ההגנה על זכויות הפרט, שהיא מנשמת אפה של הדמוקרטיה, ככל שהיא נזכרת באחת ההצעות, מוגבלת באותה הצעה לאזרחים בלבד. הקשיים המפורטים לעיל" - כך הדגשתי - "אינם קלי ערך", ולכן אמרתי כי "הצעות החוק הפרטיות לוקות בקשיים מהותיים משמעותיים ביותר ועל כן אני סבור כי אין זה ראוי שהממשלה תתמוך בהן".
אני סבור שחוק זה אשר אמור לעסוק בליבת המשטר החוקתי של מדינת ישראל, ראוי לו שיחוקק בדרך המלך על-ידי הממשלה, ולא בדרכים צדדיות בדמות הצעות חוק פרטיות. לאחר שהמתין 66 שנים, ראוי לו, לחוק אשר כזה, שיוצב במרכז הבמה החקיקתית, ולא בשוליה.
זכות חשובה נוספת הנובעת מזהות המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית, היא
חופש הביטוי. הזכות לביטוי חופשי היא ממושכלות היסוד של כל משטר דמוקרטי באשר הוא. ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית מכירים בחופש הביטוי ובחופש היצירה של כל פרט ופרט, גם אם אלה פוגעים ברגשות הזולת. דווקא במקרים אלה - כאשר הביטוי צורם לאוזן - נדרשת הגנה על הביטוי.
יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט העליון, לאמור: "מבחנה של הדמוקרטיה אינו בהגנה על ביטוי נעים לאוזן ועל יצירות מופת. מבחנה של הדמוקרטיה הוא דווקא במקרים הקשים, שבהם הציבור הרחב מתקומם כנגד הדיבור וסולד מהיצירה". אשר על כן, אנו מחויבים להתייחסות זהירה ביותר לכל הגבלה על הביטוי החופשי.
כך, בתקופת הלחימה האחרונה עמדתי על כך שיש להקפיד ולשמור על זכותם של אזרחי ישראל - באשר הם, להביע עמדתם, להפגין ולמחות, והנחיתי את גורמי אכיפת החוק להקפיד באלה. לצד זאת, הבהרתי כי ישנם גבולות ברורים לחופש הביטוי. אלה עוברים במקום שבו חופש הביטוי מנוצל כדי להסית לאלימות ולגזענות. הנחיתי לפתוח במספר חקירות פליליות נגד מובילי הסתה ומחוללי הסתה. המדובר במסיתים מכל קצוות הקשת הפוליטית וממגוון הדתות במדינת ישראל. בהמשך גם אישרתי הגשת מספר כתבי אישום נגד אותם אלה המנצלים את חופש הביטוי כדי לקרוא לאלימות ולגזענות.
אמרתי זאת, ואומר זאת שוב: לא אגלה סובלנות או הבנה כלשהי כלפי גילויי אלימות או גזענות. דומה בעיני, כי עצם השאיפה למנוע אלימות בחברה אינה יכולה להיות שנויה במחלוקת. לפיכך, אבקש לנצל הזדמנות זו שנקרתה בדרכי, כדי לבקש גם ממכם, ראשי הדתות והעדות, לעשות ככל שלאל ידכם, במאבק החשוב הזה כנגד הסתה לאלימות ולגזענות.
לפני כשנה השתתפתי בהשתלמות שארגנו אנשי משרד המשפטים. נושאה היה שילוב בני החברה הערבית, הדרוזית והצ'רקסית בחברה הישראלית. תחת הכותרת "שילוב ושוויון", שמענו משך שלושה ימים הרצאות מרתקות ונאומים חוצבי להבות. כולם העלו על נס את חשיבות השילוב. כולם דיברו בשבחו של השוויון. אך סיסמאות ונאומים, ויהיו אלה חשובים ככל שיהיו, לחוד ומעשים, לחוד. סיסמאות שאין מעשים בצדן אין בהן דבר.
הדבר הטריד אותי לא מעט. משכך, ראינו לנכון לקדם תוכנית לשילוב בני מיעוטים במשרד המשפטים. אמרתי אז, שאינני רואה הבדל בין אזרחיה של מדינת ישראל. אינני רואה הבדל בין אזרח ישראלי לבין אזרח ישראלי. כולם שווים בעיני. כולם היו בני. כולנו חיים בארץ הזו. כולנו חיים כחברה אחת. במציאות אחת. במדינה אחת. כל אחד מאיתנו רוצה את הטוב ביותר עבורו ועבור בני משפחתו. אמרתי את הדברים אז, ואני חוזר עליהם גם עכשיו, כי אני מאמין בהם באמונה שלמה. מבחינתי אלה מושכלות ראשונים.
משרד המשפטים ראוי לו שיהווה דוגמה לשילוב בני מיעוטים בשירותיו. בעקבותיו אני מקווה יבואו משרדי ממשלה נוספים. אני רוצה לראות בפרקליטות ובייעוץ ובחקיקה עורכי-דין ערבים, דרוזים וצ'רקסים. אני רוצה לראות עו"ד ערבים, דרוזים וצ'רקסים משתלבים בעבודת הפרקליטות והייעוץ והחקיקה. אני רוצה לראות עורכי דין ערבים משתלבים בצמרת המשרד. אני חושב שזו מטרה שראוי להציב. אני חושב שזו מטרה שניתן להגשים. אני מאמין בכך באמונה שלמה.
ומשהגעתי עד כאן, לא נותר לי אלא לסיים במילים הטובות בהן פתחתי - "ואהבת לרעך כמוך". זו כאמור כל התורה כולה. וכל היתר, בגדר עוללות.