ירבעם השני היה גדול מלכי ישראל ובעל הישגים בכל התחומים, אך הוא היה מושחת והשחית את העם. לכן, מפרש הפרופסור ישעיהו ליבוביץ', התנ"ך הגדיר אותו כמלך רע שהרס את החברה והביא בסוף לחורבנה. הלחימה בשחיתות היא רק בידינו, להבדיל "מאלף" יוזמות "אמיצות" שתלויות בהרבה גורמים אחרים. מי שמוכן להעלים עיין משחיתות וודאית למען "מטרות נעלות" שהסיכוי להגשמתן לוט בערפל-תורם להרס החברה שלנו.
נוכח פרשת השחיתות החדשה שירדה עלינו, בעוד הצעת עשרת אלפי הדולרים של ראש ממשלתנו לשעבר עדיין מהדהדת באוזנינו, איני יכול שלא לחזור על מה שכבר כתבתיו בעבר על אחת מהפרשנויות של פרופסור ליבוביץ' לפסוקים ואירועים מהתנ"ך. ואומר ליבוביץ' בערך כך: ירבעם השני מלך על מלכות ישראל 41 שנה, ונחשב לגדול המלכים. בימיו, על-פי האמור בתנ"ך (מלכים ב, פרק י"ד) הגיעה מלכות ישראל לשיא כוחה הצבאי המדיני והכלכלי, כאשר גבול ישראל הורחב "מלבוא חמת (שבסוריה) ועד ים הערבה". ירבעם גם הצליח לכבוש את דמשק, ולהביא את הממלכה לשגשוג בלתי רגיל.
אבל, חרף כל הישגיו הנפלאים התנ"ך קובע כי ירבעם "עשה את הרע בעיני ה'". למה? תוהה ליבוביץ', והוא משיב לערך כך: כל הישגי ירבעם בטלים בששים מול השחיתות האיומה שפשתה בממלכתו, מול רדיפת הבצע האיומה, מול היווצרותו של מעמד עליון הטובע בכסף, והפערים הבלתי נסבלים בינו לבין העניים שרק נעשקו. אלו הם הקריטריונים הצריכים, לדעת מחברי התנ"ך, לקבוע את העמדה וההערכה לשליט.
ושואל ליבוביץ': וכיצד אנו יודעים את כל זה? הנביא עמוס, שניבא בזמנו של ירבעם, הוא זה שמספר לנו בשפה נהדרת איך חגגה השחיתות בזמנו של ירבעם. מה הוא הפשע הגדול ביותר של ישראל ? שואל עמוס ומשיב: קודם כל תאוות הבצע שלהם שבגינה "מכרו בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים"; שאצרו "חמס ושוד בארמונותיהם"; דווקא הנשים העשירות מסמלות בעיניו את השחיתות: "פרות הבשן אשר בהר שומרון העושקות דלים, הרוצצות אביונים, האומרות לאדוניהם: הביאה ונשתה". והקריאה של הנביא עמוס לקיום הממלכה היא פשוטה והפכה לדגל: "דרשו טוב ואל רע למען תחיו... שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט".
ודעתי הברורה היא כי השחיתות במובנה החברתי הכולל היא האיום הגדול ביותר על חוסנה של החברה שלנו ועל האמון שהיא נותנת במערכת השלטונית. הישגים מדיניים או צבאיים לא תלויים רק בנו; אלף יוזמות מדיניות "אמיצות", "אזוריות", "יצירתיות" אינן תלויות רק בנו. הן תלויות בהרבה גורמים אחרים. הלחימה בשחיתות על כל מרכיביה היא רק בידנו, לא תלויה באף גורם זר.
ואם יש משהו שממש מרתיח אותי הרי זו הסלחנות שמגלים אצלנו לא מעטים כלפי תופעת השחיתות. על אולמרט אמרו סנגוריו בתקשורת: בסדר, אבל הוא היה "ראש ממשלה טוב"! ובדיוק לפי הדוגמה של ליבוביץ': לא יכול להיות ראש ממשלה טוב אם הוא מושחת ומשחית את ממלכתו. הוא רע! ובדיוק בהקשר הזה יפה הדוגמה של ירבעם לכל ה"מאתרגים". בא מנהג למדינה בזמנו של שרון כראש ממשלה ועיקרו הוא: האיש אכן מושחת, אבל בואו ונשכח מזה, בואו ונתייחס אליו כאתרוג ונתעלם מחטאיו, על-מנת שיוכל בראש שקט יותר לצאת ביוזמות מדיניות ולהביא שלום לעם ישראל.
אז שלום לא בא, אבל שחיתות באה ואף זכתה ללגיטימיות! דרך אגב, זה מוציא שם רע לשמאל, או לפחות לדימוי שלו, כאחד שלמען השגת היעד שלו, שסיכויי הגשמתו אינם ברורים כלל וכלל ושרויים באי ודאות קשה, הוא מוכן לקבל את השחיתות כנורמה שיש להסכין לה לטובת "מטרות נעלות". על זה הייתי אומר ברוח דברי הנביא עמוס: מוכנים לרע וודאי עכשיו, בתקווה לטוב מעורפל בעתיד.