המולך, דמות ספק ערטילאית ספק ממשית, תלוי איזו גירסה מאמצים, מופיעה בסאגה הישראלית הקדומה ככזו המאיימת על ילדי ישראל שהוסגרו אל בין זרועותיו. אזהרות נביא החורבן ירמיהו (ז' - ל"א), שקרא לחדול מהנוהג של הקרבת ילדים וצעירים, אף התרה כי המשכו יגרום לחורבן הבית, העתיד לבוא על המדינה דאז, לא הועילו, עד שיאשיהו המלך הרס כליל את במות ה"תופת אשר בגיא בן הינום".
בכך בטל המנהג הנורא הזה סופית. שרידי רשמיו העזים נותרו עד ימינו בשפה העברית. רמז לאקטואליות האפשרית שלו. מונחים כמו מכונית תופת, כאבי תופת, גהינום (לא עלינו), וכו' נשארו עמנו.
אלא מסתבר שהוא, המנהג עצמו, מתחדש בימינו אלה דווקא. יש מולך חדש בישראל ויש גם המובאים אליו כקרבן. על הבמה עליה מתרחשת ונוצרת הסאגה הישראלית החדשה, מתפתח חזיון תעתועים. ניצבים עליה מערכת "עשיית הצדק", ומולה, על אותה במה, ניצבים חיילים, קצינים וכן, גם תושבים באזורי הדרום שהונחתה עליהם אש, במשך שבועות רבים. אלה ואלה נצרפו בה. הראשונים שבהם נקראים עכשיו לחקירה ואולי למשפט. המולך הישראלי, מערכת עשיית הצדק המפוארת שלנו, קוראת להם לבוא אל בין להבותיה.
היא פונה אל אותם אנשים צעירים שהיו מוכנים להקריב את חייהם, וחלק מהם אף הקריבום בפועל, במסגרת שרותם כקצינים בצה"ל, במלחמת צוק איתן, לבוא ולהחקר. איזה צדק בדיוק תעשה עמם המערכת, כאשר עצם חקירתם מהווה סוג של "שבירת מפרקתה" של שדירת הפיקוד? אל יאמרו לנו: "מדובר בקומץ קצינים", יש מצבים בהם "הכמות עושה איכות". כדברי שופט ביהמ"ש העליון,
יצחק עמית בנושא אחר.
מזה זמן קיימת בעיה מסכנת חיים המונחתת על קצינים וחיילים הנקראים לבצע את תפקידם הבסיסי ביותר: שמירה על ביטחון הציבור באיו"ש. אחת ההנחיות תובעת להימנע משימוש באש חיה, אלא אם כן נשקפת סכנה לחייו של החייל או החיילים המותקפים. גם אז ניתן להשיב אש רק לאחר שיקול דעת נוסף. השבת האש איננה אוטומטית.
האם בית המשפט מציע שכל קבוצת חיילים תצטייד בעורך דין שיספק את "שיקול הדעת הנוסף"? במקרים רבים אכן נמנעו חיילים מלהשיב בירי ובכך סיכנו את חייהם (במקום את חיי תוקפיהם, שגם השתמשו בבקת"בים). זו היא דוגמה אחת מיני רבות. לדאבון הלב מצויות דוגמאות רבות לגישה הזו, המאיימת על נכונותם של חיילי צה"ל לעבור בכור המצרף של ביטחון ישראל.
על אותו עניין נסובה העלילה שנפרסה בסרט ג'נין ג'נין, הפקרתם המשפטית של אנשי המילואים שלחמו במבצע, זועקת. בית המשפט עצמו הגדיר את הסרט כשקרי. אבל שוב חוזר תסמין המולך השיפוטי. אפשר להקריב את כבודם, בשם מסירותם למדינתם, לאותו מולך שהפעם התעטף בכסות השקרית הקרויה
חופש הביטוי, שוב הוקרב לחלוטין עניינם הצודק של הקצינים המעורבים. היועץ המשפטי לממשלה, היה אמור, בתוקף תפקידו, להגיש תביעה בשם המדינה, בגין הוצאת דיבה, כנגד יוצר הסרט, אבל הוא העדיף להשלים את המלאכה שהחל בה בית המשפט, מלאכת ההתעלמות, כאשר פסק כי המדינה, כן, זו ששלחה את בניה אל התופת, למען עם ישראל, תעמוד מנגד ולא תערער על פסקי הדין האמורים. האומנם יכול פקיד, רם מעלה ככל שיהיה, במקרה זה
יהודה וינשטיין, לסרב למלא את תפקידו?
רשימת המקרים בהם מפנה המדינה את גבה אל הלוחמים, ארוכה. לא נביא כאן את כולה. אחת המערכות המפוארות ביותר שהקימה מדינת ישראל, מערכת עשיית הצדק. כורתת בשנים האחרונות, במו ידיה, את הענף עליו היא יושבת. היא מתפקדת כסוג של מולך התובע קרבנות. פעם יהיו אלה תושבי דרום תל אביב, ופעם המשרתים בצבא ובמילואים. בכך היא הולכת ומאבדת את אמון הציבור, החיוני לקיומה כאוויר לנשימה. דווקא על הרשות המחוקקת, הכנסת, לפעול להצלתה מפני יצר ההרס והכוחנות שלה עצמה. חקיקה מתקנת, במיוחד במקרים כמו זה האחרון, חיונית לביצוע מיד עם כינונה של הכנסת החדשה.