קשה היה להסתיר את קולות האכזבה שעלו ביום חמישי מחלקים מסוימים וצפויים מאוד של התקשורת, כאשר החלו להיוודע התוצאות הראשונות של הבחירות המקדימות בליכוד. יומיים לאחר המפלה הפלשתינית במועצת הביטחון נחלו הפרשנים הפוליטיים של
ידיעות אחרונות, ynet והארץ, מפלה שניה צורבת לא פחות.
התברר שוב, בפעם המי-יודע-כמה, שפרשנויות פוליטיות המתבססות בעיקר עוינות מובנית ועל משאלות לב, ולא על ניתוח מקצועי אמין, ערכן כקליפת השום. או בפרפראזה על משפט מיתולוגי שיוחס למפיק ההוליוודי האגדי בן עמנו, סמואל גולדווין: "הסכם בעל-פה אינו שווה את הנייר שעליו נכתב"...
בואו ניזכר - ונגחך.
רק לפני כשבועיים נמרחו כותרות אזהרה ענקיות בידיעות אחרונות שחזו (ליתר דיוק: הזו) "
הליכוד – רשימה יותר קיצונית ויותר ימנית". כל זאת תוך נפנוף דחליל ה"פייגלינים" הקבוע שנשלף מן הימ"חים של השמאל. כאילו ביקשו החברים
אטילה שומפלבי, מורן אזולאי, יובל קרני ויוסי וורטר לזעוק בדקה ה-90 באוזני הציבור האדיש: היזהרו, "חניבעל בשער!"
כאן המקום להעיר, כי ישראל היא כנראה הדמוקרטיה המערבית היחידה, שבה זהותו האידיאולוגית של פוליטיקאי נקבעת לא על-ידי עמדותיו, אלא רק על-פי קריטריון שרירותי אחד: האם הוא מתיישר או (חו"ח) סוטה מהאג'נדה הפוליטית של כלי התקשורת שלנו...
וכך למשל,
זהבה גלאון התומכת בפלשתין השלמה היא "שמאל מתון"; לעומת זאת
זאב אלקין חסיד ארץ ישראל השלמה הוא "ימין קיצוני".
החלוקה הזו גם מסבירה היטב, כיצד בתוך זמן קצר איבד
אביגדור ליברמן את תואר "ימין מטורף" שבו החזיק במשך שנים, וצורף במהלך בזק לגוש "המרכז/שמאל".
בן כספית גם זיכה אותו בדברי שבח מן הסוג המורעף על קים ג'ונג און הצפון-קוריאני. ואם גם ימליץ ליברמן בבית הנשיא על הרצוג כמועמד להרכיב את הממשלה הבאה, תדרוש מן הסתם
ציפי לבני להעניק לו את פרס ישראל לגמישות אידיאולוגית.
בניתוח תוצאות הפריימריז הקודמים בליכוד, שנערך באולפן
ערוץ 10 המתבכיין, בתוכנית "לונדון את קירשנבאום", הגדירו כל משתתפיו (צמד המראיינים פלוס עיתונאי הדסק הפוליטי של הערוץ) את הפנים החדשות ברשימת הליכוד כ"עשבים שוטים"(!), ובצדק מבחינתם.
עבור מי שמצדדים בעמדת השמאל שישראל צריכה להיות "מדינת כל אזרחיה" וסבורים כי התביעה מהפלשתינים להכיר בישראל כמדינתו של העם היהודי, היא "דרישה מטופשת" (
ירון לונדון ו
מוטי קירשנבאום) – זוהי הגדרה מתבקשת. ובאמת, רק שוטים פוליטיים מסוגלים לחשוב כי העם היהודי זכאי להגדרה עצמית.
והנה, אחרי כל התחזיות המלומדות הללו שפומפמו לנו (וגם לוו בציטוטים מתאימים ממקורות עלומים בליכוד), נידחק פייגלין האיום, הסמן הקיצוני ש"ידיעות" ואתר ynet ביקשו להדביק לליכוד – עד למקום ה-36 הלא ריאלי. כוחו המיתולוגי של מחנה תומכיו פתאום התפוגג.
אילו באמת טרחו הפרשנים המהוללים ועשו את עבודתם נאמנה, היו מגלים על נקלה, כי השטח הליכודי מאס הן בניסיון קבלני הקולות של פייגלין להשתלט על המפלגה מבפנים, ולא פחות מכך, על ניסיונותיו החוזרים ונשנים של האיש עצמו, לנגח את נתניהו בקרב התשה תקנוני.
אבל מה לעשות, וכל ה"מומחים" למיניהם מבית ידיעות אחרונות ו-ynet, העדיפו להתבשם מנצחונות פירוס של פייגלין ותומכיו, רק משום שהתענגו על העובדה כי נצחונות אלו פגעו באויב האמיתי – נתניהו – שבקשר אליו כידוע, כל האמצעים כשרים.
אז איך נחלץ ביום חמישי בערב אתר ynet מחרפת תבוסתו בשדה תחזיות הפריימריז? ניחשתם.
מירי רגב. המועמדת שעד אתמול נחשבה לחברת כנסת "מתלהמת", "צעקנית", ו"קיצונית" (מדגם מקרי מלקט התארים שמחנה השמאל התרגל להעתיר עליה), הפכה בן לילה ליקירת האתר.
הכותרת על כתבתה המפרגנת של הכתבת הפוליטית של ynet מורן אזולאי, סיפרה כיצד מנסים הפשלונרים הפוליטיים להתנחם על סידרת הכשלונות שנחלו: "מפגן הכוח של רגב: למרות נתניהו – האישה הראשונה של הליכוד". איזה מזל שמירי רגב בסביבה. היא עוד תתקבל כפרס מנוי חינם לחודש ל"ידיעות".
סקירה חפוזה של חלק מן התחזיות לקראת הפריימריז בליכוד, מגלה כי לצד פייגלין נרשמו עוד כמה ספקולציות מעידות מביכות. רק ביום הבחירות עצמו עוד לחשו לנו המבינים בע"מ, כי מעמדו של בוגי יעלון בסכנה (דורג 7). סיפרו לנו ניסים ונפלאות על אלוף הדילים מן התעשיה האוירית,
חיים כץ (נידחק למקום ה-17). ניסו במשך חודשים ארוכים לתאר את
דני דנון כ"מלך המרכז" המביס פעם אחר פעם את נתניהו (רק מקום 10).
למען ההגינות חובה לציין, שהתופעה הזו של "פרשנות" נוטפת חד-צדדית כבדה, איננה תופעה חדשה. היא הפכה מזמן לחלק בלתי נפרד מתפריט הפעולה הרגיל של התקשורת הכתובה והאלקטרונית. לכן, מכיוון שאנו ערב בחירות, בחרתי לדלות מהארכיון דוגמה מאלפת להפליא, שתמחיש את הדבר.
"בליכוד, מהיום נתניהו הוא מנהיג של מפלגה בפירוק". האיש שהוציא את תעודת הפטירה הזו לליכוד, הוא הפרשן הפוליטי הוותיק של מעריב שלום ירושלמי, מי שמעולם לא נחשד כמגלה חיבה כלשהי למפלגה זו. המצחיק הוא שתחזית הפירוק הנחרצת פורסמה ב-30 במאי 1996, יממה לאחר הבחירות שבהן גבר נתניהו על פרס, ונבחר לראשות הממשלה בכהונה הראשונה שלו. כל מילה מיותרת.
