בשנים האחרונות, גילפורד ודיאן גלייזר, שהיו נשואים 47 שנים, לא יצאו מהעיר בוורלי הילס. שניהם באים בימים, גילפורד סבל משכחה וסממנים של אלצהיימר מתגבר. ביתם, ארמון מבטון צפונית לשדרות סנסט, השקיף אל מגרש ענק מצידו השני של הכביש ובו עצי זית. הם קנו את המגרש הזה במיוחד למטרה זו, כך שלא יפריעו להם.
ביתה של בתם בקרבת מקום, דרומית לסנסט, ושם נערכו משתים כיד המלך.
ב-23 בדצמבר, 2014, גילפורד גלייזר נפטר בביתו. בן 93 הוא היה. בשנים האחרונות פגשתי אותו שלוש פעמים, פעם לפני למעלה מעשר שנים כשהגיע עם אשתו לתמוך בראש העיר בורלי הילס מרה-לי גולדמן, אחרי שהפסידה בבחירות לקדנציה שלישית. אותי הוא לא הכיר, אך את אבי הוא זכר מעשרים שנים קודם לכן.
בפעם השנייה פגשתי אותו בביתו של פרויס נזריין, כשהלה ארח את ראש האופוזיציה,
ציפי לבני. היה זה אירוע שנחרט בזכרון כל הנוכחים, שכן לאחר שלבני סיימה נאום "ציוני נלהב," דינה לידס קמה ושאלה שאלה "תמימה" לגבי ירושלים. הדבר גרם לפיצוץ עז, ולבני שהייתה הדיפלומטית מספר אחת של מדינת ישראל איבדה את אשתונותיה ושכחה דיפלומטיה בסיסית מה היא. אם הייתי אני שהיה שואל את אותה שאלה, היו זורקים אותי דרך ההר כולו (הארמון הלבן של הנזריינים עומד בראש ההר). אלא שהייתה זו דינה לידס שבדרכה האלגנטית זכתה להראות את לבני מעבר למתק השפתיים ולדברים חסרי התוכן, ואלו היו מטעמים שהג'ואיש ג'ורנל לא היה יכול לפסוח עליהם.
שנים אחר כך לבני תשתלח בצורה חסרת כל רסן נגד ראש הממשלה. את זאת כולם זוכרים שכן החוויה עדיין טריה בזכרוננו.
הגלייזרים היו שם, באותה ארוחת ערב חגיגית, ישובים בשולחן מכובדים, וגילפורד, כבר בא בימים וחלש, התקשה ללכת. הבופה המפואר, כיד המלך (במסורת הפרסים) היה ענק, וכך הסתובבתי איתו מסביב לאותו בופה. היה זה מחזה לראות, הפילנטרופ והפעיל, כשארבעים וחמש שנים וכשבע מאות מיליוני דולרים מפרידים ביננו (טוב היה שהוא עדיין זכר את אבי, וכך התייחס אלי כאל בן או נכד. אני תמיד מתלוצץ וחוזר על דברי אבי, ש"התפוח לא נופל רחוק מהעץ, אלא אם כן העץ נמצא על גבעה רמה").
לוודא המשכיות
בפעם האחרונה שראיתי את הגלייזרים היה זה בביתו של איציק שלומוף בבורלי דרייב צפונית לשדרות סנטה מוניקה. אלין ואיציק בנדיבותם הרגילה פתחו את ביתם ליום ההולדת של שמעון ארם ז"ל, והיה זה אחד ארועי איסוף כספים יחידים לנקסוס. כל התומכים הכבדים של הארגון היו שם, ובראשם הגלייזרים וניוט בקר ז"ל.
ג'והן פישל שסיים את תפקידו כראש הפדרציה היהודית של לוס אנג'לס רבתי בא לאותה ארוחת ערב כנציגם של הגלייזרים.
ניוט ז"ל כהרגלו קם וכתש בנו את עקרי משנתו (שעד היום אני משייך אליו):
איך אפשר למדוד את יעילות הפעילות הנעשת? באיזה סרגל ניתן להשתמש? איך ניתן למסד את העבודה שנעשת, כך שנוודא שתהיה המשכיות?
גם הגלייזרים וגם ניוט ז"ל הוסיפו לתרומות הנכבדות שנתנו טרם אותו הערב. הייתה זו הפעם האחרונה ששלושתם היו ביחד. שמעון נפטר, לאחריו ניוט ולאחרונה גם גילפורד.
לא לשכוח
באותו ערב הבנתי עד כמה חשוב לשמר את הסיפורים של אותו דור. שמעון סיפר, בפעם הראשונה בפני קהל, על ציד נאצים אחרי מלחמת העולם השנייה, בתי דין שדה והוצאה להורג של לפחות תשעה נאצים, ועוד סיפורים שקודם לכן נמנע מלשתף אחרים בהם.
דיברתי אז עם ג'והן פישל, אותו הכרתי מימיו בפדרציה, כשהושיט ידו וניסה בכל הכוח לעבוד עם הישראלים בלוס אנג'לס. העלתי את הרעיון לשמר את הסיפורים, להפקידם למשמרת. הייתה זו משימה שדרשה משאבים, ומה טוב מאשר להתחיל מבית - ראשית את סיפורם של הגלייזרים.
באוניברסיטת בן-גוריון, לדוגמה, בי"ס למנהל עסקים ע"ש הגלייזרים (שהיו מהתומכים הגדולים של האוניברסיטה משך שנים). אך מה השם אומר לסטודנט באוניברסיטה, אם בכלל?
משה ברזילי ואחיו, יחד עם העתונאית החוקרת והסופרת נורמה זייגר ואני ניסינו להתחיל פקדון-משמרת של סיפורים כאלו. ראיינו את שמעון ארם, שמעון דוד (אחיו של ליאו דוד, יבל"א), ועוד מספר אנשים שהיו מעורבים בשנים של לפני ומיד עם קום המדינה. היה זה כבר מאוחר מדי, שכן הם היו חלשים, באים בימים, והיכולת לספר כבר נטשטשה וניטלה מהם כמעט כליל. לא הרבה אחר כך ארם ודוד נפטרו.
איני יודע אם מישהו עושה זאת בארץ, עם שרידי אותו הדור, אך חובה לעשות זאת. מדוע? שכן כמו ניצולי השואה הם עדיין איתנו, והם עדיין מסוגלים לספר לנו את שקרה באותם ימים. מילא אויבינו - אויבי ישראל ואויבי היהודים - אוהבים ומרבים להוכיח שהשואה לא הייתה ותקומתה של מדינת ישראל המודרנית לא הייתה אלא גזילה לאור יום של התושבים "האמיתיים" של "פלשתין."
לאחרונה זכיתי לקחת חלק במספר פגישות בהן דובר על המורשת של הגלייזרים, בדיוק לפני שגילפורד נפטר. הדברים שדיברו אל ליבו הם ישראל, יהדות והעם היהודי ושלום בעולם.
אכן, זוכר אני היטב שלפני עשור בדיוק היה זה גילפורד שנתן מיליון או שניים לחברת רנד בסנטה מוניקה לפרויקט על שלום בר קימא עם הפלשתינים. הגישה הייתה שעל-ידי שגשוג כלכלי ניתן יהיה להגיע לשלום - מדינת ישראל לצד מדינת פלשתין.
מורשת אביו
איני מאשים את גלייזר שהאמין בכך באמת ובתמים. הייתה זו המורשת של אביו ("אדם שאין לו מה להפסיד מסוכן מאד"), ורבים אחרים מאמינים באותה גישה (כולל גם ראש הממשלה הנוכחי). לצערי בשטח אין זה כך. בעזה, למרות שגשוג כלכלי, החמס עושה ככל הניתן נגד מדינת ישראל, עד שלא הייתה ברירה אלא לצאת למבצע צוק איתן בקיץ 2014. גם ביהודה ושומרון המצב לא רע כלל ועיקר, עד כדי כך ש"שותפינו לשלום" עושים ככל הניתן לפגוע במדינת ישראל ועל-ידי כך במקורות הכנסתם (לדוגמה על-ידי חרם מוצרים ממפעלים בהם הם מועסקים).
בניגוד לניוט ז"ל, שיצא להגן על ישראל ללא היסוס ברגע שנדמה היה לו שהשמאל זוקף את ראשו (לדוגמה כשהפדרציה תמכה בג'יי סטריט, ניוט פנה לכל התורמים הגדולים לגייסם לצידו נגד התמיכה באותו גוף "פרו-ישראלי, פרו-שלום"), גלייזר מימן שנים פרופסורים מאוד מכובדים מהארץ הנמנים עם השמאל. אני זוכר במדויק ארוחת ערב כזו במלון מונטז' בבוורלי הילס, עם פרופסור שנגד את כל שאמרתי על
אבי יששכרוף שהשווה את ישראל לנאצים החדשים. הוא היה כה נחרץ בדעותיו, ואני בשלי, שניתן היה לחתוך את האויר בסכין, הכל קפא כל כך. כיון שהמסעדה רק נפתחה, עמדו חצי תריסר מלצרים מסביב לשולחן שלנו, אך אנו בשלנו - מלחמת העולם פרצה, שמאל מול ימין, אוהבי מדינת ישראל מול מקטרגיה.
בניגוד לארוחת הערב אצל הנזריינים בבית הפיל הלבן, במונטז הייתי היחיד בין הארבעה (יד ימינו של גילפורד, חבר ויועץ בכיר שלו ופרופסור ישראלי שהם מימנו שבילה את ימיו בארץ ובאנגליה, בבתי מלון חמישה כוכבים ובמסעדות הטובות בעולם - הכל על חשבונו של גילפורד) שהגן על מדינת ישראל, וכיון שדינה לידס לא הייתה שם, אכן נזרקתי מכל המדרגות ללא מנה אחרונה. ניחא, לפחות הנחיתה הייתה רכה, שכן המלון יוצא מן הכלל, והעיר ביתי מזה למעלה משלושה עשורים.
בשל מצבו הבריאותי של גלייזר בשנים האחרונות, ולאחר צרופו של ג'והן פישל, ההתמקדות נסבה בעשיה במספר תחומים: ראשית, השקעה באוניברסיטה נוצרית מקומית (פפרדיין) שם הוקם מכון ללימודי היהדות, ולאחר התחלה שאופינה ב"התברברות," הם עלו על הנתיב הנכון ומתקדמים קדימה וברצונם להעתיק את התוכנית לאוניברסיטאות נוצריות אחרות ברחבי ארה"ב.
פעילות עניפה נוספת היא בסין, שם הם פתחו מכון מחקר באוניברסיטת ננג'ין, וגם שם תהיה המשכיות והתרחבות. מסין הם שולחים מורים להשתלמות ולימודים בארץ, וכשאלו חוזרים לסין הם משמשים שגרירים שלנו שם וממשיכים את הקשרים שיצרו בארץ.
ובנוסף, הם ממשיכים לתמוך בפעילות עם הנוצרים, והנחלה של המורשת היהודית לאחינו של הברית החדשה. כך לדוגמה הם מימנו משלחת של כשבעים פסטורים לטיניים לארץ עם פסטור ג'ים טול והם עובדים על תוכניות שונות להמשך.
ראש העיר בוורלי הילס לשעבר וחברת מועצת העיר היום ננסי קרזנה זוכרת היטב את גילפורד גלייזר. הוא היה ונשאר הבוס של בעלה (יד ימינו מאז ומתמיד). ננסי עדיין מתגברת על החסר של חמש עד עשר שיחות טלפון יומיות עם גילפורד, והיא - אוהבת מושבעת של מדינת ישראל ולוחמת ללא חת - מבטיחה: ג'ים (בעלי) ואני ננסה למלא את מבוקשו של גילפורד והרבה מאוד כסף מושקע בישראל ובהשגת שלום בעולם.
זכיתי מספר פעמים להיות במחיצתו של גילפורד גלייזר. אך הזכרונות שלי הם בעיקר דרך אנשים שהיו קרובים אליו מאד. פילנטרופים, בני בית, חברים ושותפים לדרך. מכנה משותף אחד לכולם - הדאגה האמיתית ליהודים ולמדינת ישראל והנכונות לעשות את כל הנדרש, לנסות ולנסות גם אם נכשלים, לבדוק כל הזמן את היעילות של מה שנעשה ולהבטיח המשכיות על-ידי מיסוד הפעילות.
למי שהדברים נשמעים מוכרים, זו היא בדיוק משנתו של ניוט ז"ל.
משורות טור זה, ברצוני למסור את תנחומי לדיאנה אשתו ולמשפחתו. המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, ולא תוסיפו לדאבה עוד.".
