שם טוב לא העזתי להמרות את פיה של אחותי, שסירבה שאודיע לדני "כמה-טוב-שבאת-הביתה" גדות, הקונסול הקונסולארי בלוס אנג'לס, שהיא בדרכה לקונסוליה לחדש את הדרכון.
"אבל הוא ישמח לדעת, או ליתר דיוק, הוא יכעס עלי אם לא אגיד לו!" כך טענתי, אך לשוא.
"אתה לא יודע אם הוא שמח או לא, ואין שום סיבה להטריח אותו לדבר כזה פעוט."
"דני נחמד לכולם, ולא יהיה לו אכפת" המשכתי בשלי, ונענתי מיד: "על אחת כמה וכמה, אסור לנצל בן אדם נחמד!"
לא עזר לי, וכיון שידעתי את שיקרה לי אם אשלח "בטעות" אי-מייל לדני שאחותי בדרך לקונסוליה, לא עשיתי זאת.
תדרכתי את אחותי, שתהיה מוכנה לכל מקרה:
אסור להביא טלפונים לקונסוליה. תשאירי את הטלפון במכונית. יש חניה במדחנים מסביב לבנין, או חניית קרקע בבנין עצמו. אם מתעוררת בעיה כלשהי, כיון שלא יהיה לך את הטלפון אתך, פשוט תבקשי לראות את דני גדות.
לא ציפיתי שתהיה בעיה, ואחותי אינה ילדה קטנה, אך אני מרגיש אחריות ספציפית כלפי הקונסוליה, שכן כל כך הרבה פעמים הזכרתי את נציגי המדינה, ולא רציתי לאכזב, ודאי שלא את המשפחה.
שיחת הטלפון לא איחרה לבוא: "אני בדרך חזרה. הדרכון חודש לחמש שנים. הכל נעשה במקום. השרות נפלא." כמובן שהעוקץ לא נעלם מעיני, אך אני מבסוט:
השרות בקונסוליה מוכיח את עצמו פעם אחר פעם. בדיקות פתע, כמו זו היום, ללא הודעה מוקדמת, ללא קשרים, ייחוסין או ויטמין פי, מניבות אותה תוצאה, וזו אינה משתנה: תענוג לקבל שרות במחלקה הקונסולארית בלוס אנג'לס.
דני "כמה-טוב-שבאת-הביתה," אתה מוציא לנו שם טוב לישראלים בכלל ולשרות ציבורי בפרט. זה חדש, מרענן וצריך לשמש דוגמא.
על כך - תודה.
שם רע שאלה לי לבעלי המאפיות הישראליות והיהודיות בעיר: מה אתם עושים עם כל דברי המאפה שנשארים בסוף כל יום?
אתחיל בדוגמה בה אני משתמש לעיתים תכופות מאד: לה בראה בייקרי היא עסק של מאות מיליוני דולרים בשנה. הלחמים שלהם נמכרים ברשתות כמו רלפס וקוסטקו, אך לבעלים חשוב היה שתהיה נוכחות בשדרות לה בראה, למרות שאין כל קשר בשנים האחרונות בין המקום לבין אפיה.
היה זה בניין קומתיים קצת צפונית לשדרות ווילשייר, כשחלקו מסעדה וחלקו מעדניה - גבינות ושאר מוצרים במחירים מופרזים, ומבחר נהדר של לחמים, גם הם רק למי שיכול להרשות זאת לעצמו (לחם מפרות יבשים במחיר של כמעט עשרים דולר!).
הרחוב כולו (שדרות לה בראה) היה שומם במשך עשורים, אך לה בראה בייקרי שיגשגה, עד כדי כך שבעלי הבניין רצו שותפות יותר פעילה והעלו את עלות השכירות החודשית לרמה שהכריחה מעבר.
עברו להם מרחק כמאה מטרים, ואחרי פעילות של שנה הם סגורים עכשיו לשיפוצים עד סוף החודש.
בקיא אני בפרטים שכן קונה קבוע אני שם, ומכיר את כל העובדים.
מדי יום, בשעה מוקדמת עד מאד, מגיע משלוח של דברי מאפה. הכל טרי - דבר לא נשאר מהיום הקודם. צלמת ישראלית מאוד ידועה הייתה מקבלת מהם בסוף כל יום את כל הלחם שנשאר כתרומה לנזקקים. נזכור זאת כדוגמה אחת לניתן לעשות - דוגמה למה שאחרים עושים במשך שנים.
טריות בלחם ובדברי מאפה חשובה עד מאד. חשובה לי עד כדי כך שכן כך התרגלתי - לחם טרי מהמונח בבוקר בארגזים מחוץ למכולת בארץ, או בגט טרי בצרפת או מבחרי דברי מאפה כמעט בכל ארץ מערב-ארופאית אחרת.
לא רק התרגלתי, אך יודע אני להבדיל היטב בין דבר מאפה טרי לבין שאינו טרי במיוחד, וכשאני הולך למאפיה, אני מצפה רק לדברים טריים-שבטריים.
כך לדוגמה, מדי יום חמישי בערב, דקות ספורות לפני שהם סגורים, אני מופיע בשמחה רבה במאפית אילת שבשדרות פיירפקס. האופים כולם מכירים אותי, ומחכות לי חלות שיצאו זה עתה מהתנור - כה חמות הן שלא ניתן להכניסן לשקית ניילון, ומונחות הן אחר כבוד בשקיות ניר ענקיות, תופסות נשימה, נרגעות ונהנות לאחר מאמץ האפיה.
מסורת היא זו, וכך מובטח אני שהחלות שאנו קונים, שופרא-דה-שופרא טריות הן - מן המהדרין.
אך אבוי, מדוע אנחנו צריכים להוציא שם רע לעצמנו? נראה שמקפידים אנו על כך במעשינו, ואין אנו מדלגים על-אף הזדמנות.
עסק טוב הוא עסק אחראי. עסק משובח הוא עסק הגאה במוצריו ודואג ללקוחותיו. אוהב אני עסקים משפחתיים הקיימים עשרות שונים, קיימים וגאים הם על עצם קיומם.
כשאני נכנס למאפיה, אני מצפה שהמוצרים המוצאים למכירה עשויים מחומרי גלם איכותיים, שבמקום יקפידו מאוד על תנאים סניטריים נאותים, ושהמוצע למכירה יהיה בן אותו יום. אם המוצר מאתמול, ישנו אזור למוצרים מוזלים "בני יום."
בנוסף, אני מצפה שהעובדים לא ינסו לרמות אותי וודאי שלא יאמרו דברים שיקריים. ברגע שתרוץ זה או אחר מאפשר-לכאורה לעשות זאת, הדרך פרוצה וכל אחד יכול לעשות ככל העולה על דעתו (אם משקרים לזולת או מרמים את הקונים, ודאי שאפשר גם לגנוב מבעלי המקום ולצדק גם זאת בדרכים שונות ומגוונות).
ובמחוזותנו, כאן במאפיות היהודיות, לא מקפידים במיוחד על האמת.
העובדים חלקם לא חוקיים (כך שניתן לנצלם בצורה מבישה), וכולם מקבלים משכורת מזערית. הבעלים מנחים, ולפי התנהגות הבעלים, כך גם העובדים המפחדים לאבד את מקום עבודתם. דברי מאפה שמונחים כ"בני יום" הם לרוב בני ימים רבים - לעיתים שבוע או יותר. אני הייתי מתבייש להראות אותם ברבים, על אחת כמה וכמה לבקש שמישהו ישלם עבורם.
ישנן מאפיות השומרות את הנותר בקרור או בהקפאה, וכך חלות אינן מהלילה כי אם מלפני שבוע. בלי פיקפוק ובלי היסוס דוחפים העובדים את אלו - הכל בידיעתם המלאה. רק הקונה התמים מניח שהוא קונה - ומשלם טבין ותקילין - עבור חלה טריה לקבל את השבת בכבוד הראוי. לפיכך הפגיעה היא לא רק בלקוח שלך ובאמון בך, כי אם גם בשבת ולכן באלוהים עצמו.
והעובדים, כשאני מסתכל להם בעינים ושואל ישירות: האם זה מהיום, לא מהססים ועונים: כן. חלקם בעזות מצח, אחרים בקול ענות חלושה. טוב שלא פסה כליל הבושה מהעולם.
העובדים המבוגרים יותר, אלו שמפחדים פחות שכן חיים שלמים באמתחתם, מתפלפלים ומסבירים: אבל גם בביתך אינך זורק את הלחם, העוגיות, העוגות או הבורקסים ושאר דברי מאפה בסוף היום? כמו יהודי טוב, נבלבל את האויב במטר שאלות וקושיות.
אכן כך, אך במאפיה אני מצפה לתוצרת טריה, ואם היא איננה טריה, יש לידע את הקונה, כך שהקונה לא ירגיש מרומה.
במאפיה אחת, לדוגמה, גילו לי פעם את השיטה איך להבדיל בין העוגות בקופסאות פלסטיק. מסתבר שהם היו מסמנים אותם בתחתית, כך שניתן יהיה להבדיל בין אלו הישנות לחדשות.
הם בשלהם ואני בשלי: מדוע שלא ידפיסו את תאריך האפיה על המדבקה שם מתואר מה בקופסא, כולל פרטים כמו מרכיבים, כשרות, וכו'. הרי אם אין להם מה להחביא, הם צריכים להיות גאים שעוגה זו נאפתה בתאריך זה או אחר, ואם עוגה בת חצי שבוע, שבוע או יותר, הקונה צריך לדעת, ושיחליט הוא אם לקנות אותה במחיר מלא או לא.
בושה וחרפה מה שקורה במאפיות היהודיות והישראליות בעיר, וכה חבל.
נזכר אני באחד מהפוסטרים האנטישמיים בפולין לפני מאה שנה. בפוסטר מראים יהודי המוהל חלב במים, משתמש בעכברושים כשהוא טוחן בשר ולש בצק ברגלים מטונפות, כשכינים או קרציות נופלות מהאופה לבצק (כולנו מכירים את עלילות הדם האחרות, לפיהן אנחנו שוחטים ילדים נוצרים זכים ומשתמשים בדמם לאפית מצות, אך דוקא כרזה זו נחרטה בזכרוני, על מעללי האופה, הקצב והחלבן).
חיים אנחנו בשנת 2014, ובמו מעשינו אנחנו מצדיקים את רגשות השנאה כלפינו. זיכרו, רוב הקונים במאפיות האלו הם יהודים - ורובם דתיים (להם הכשרות חשובה). הטיעון חזק לאין שיעור: אם כך היהודים מתנהגים כלפי אחיהם היהודים, האם צריך לתאר מה הם עושים כלפי הזרים שאינם יהודים!
"היהודים ממציאים לנו פטנטים!" "ראש יהודי בעבודה!" העובדים מודעים למה שקורה, ונוטלים חלק פעיל ברמיה, ואין פוצה פה ואין אומר דבר.
אחת מהרשתות בבעלות פרסית, ודוקא עליה התלבשו לאחרונה. מסתבר שדברי הרמיה וההתנהגות הנלוזה גרמו לכך שהגיעו מים עד נפש, ואחד הקונים הפרסים החליט לגייס את הקהילה כולה ולהחרים את הרשת. הקונה פרסם בפייסבוק, והרעש שנגרם היה עד כדי כך עז, שהבעלים נפחדה. סוף כל סוף מעשיה מתגלים לעולם כולו.
בבית הכנסת בו נמצאים פרסים רבים, כולם ידעו במה המדובר. יצא המרצע מן השק - אומנם אחרי שבע שנים ארוכות, אך סוף כל סוף יצאה האמת לאור!
סיפרה לי אחת העובדות שהיא התלוננה בפני הבעלים לאורך זמן, אך זו סירבה לשעות לדבריה עד שהתפוצצה הפרשה האחרונה. מסתבר שקונים שמו לב, אך הנעשה ברשת אחת לא שונה בהרבה מהנעשה ברשתות האחרות ("רשת" מבחינת העובדה שלחלק מהמאפיות יותר ממקום מכירה אחד). ובכל זאת יש ברירה. (מחכה אני שאחת המאפיות הישראליות מהואלי תפתח סניף כאן בעיר, כך שלא נצטרך לכתת רגלינו לשם).
מה הייתי רוצה שיקרה? על המאפיות להקפיד למכור דברים טריים בלבד. אל תנסו לרמות את הלקוחות שלכם. אל תחנכו את עובדיכם לשקר - היום הם משקרים במודע לפי הנחייתכם, מחר הם יגנבו גם מכם. תרמו למטרות טובות - כל כך הרבה נזקקים ישנם בימינו - משפחות שלמות, אנשים זקנים, חסרי בית, ילדים בבתי ספר דתיים, ועוד ועוד ועוד. הצרכים מרובים מההיצע.
קחו דוגמה מאותה צלמת ישראלית, ידידתי אורלי הלוי, שבמשך שנים כה ארוכות עושה דברים טובים עבור אחרים בלי שאף אחד ידע, בלי לדבר ולהתגאות כלפי חוץ. עושה היא, והלב שלי גודש ואף עולה על גדותיו למראה עיני - פעם אחר פעם אחר פעם.
הנה דוגמה נוספת - דני צדוק (העוזר לעשרות משפחות ישראליות נזקקות) והקשר ההדוק בינו לבין מאפיית יוניק. חייב שיהיו דברים בגו - הטריות במקום, הגאווה על מוצריהם (כן, נסעתי פעם שניה לואלי, במיוחד לקנות שם), והעובדה שדני משתמש בהם כנקודת ריכוז וחלוקה.
ישנן דוגמאות נוספות של אנשים טובים, אנשים טובים מאד, שעושים דברים כה יפים.
ולכם - בעלי המאפיות היהודיות כאן בעיר - האם הכנסותיכן לא מספיקות שאתם צריכים להתנהג בצורה כזאת? היכן הכבוד העצמי? ומה לגבי אלו מכם שומרי תורה ומצוות? הרי אתם מחללים את הדברים הפשוטים - ולכן הקדושים - ביותר עבור בצע כסף? הבתים בהם אתם גרים אינם מספיקים? הכסף בבנק לא מספיק?
אני מבין, כמובן, שהמאפיות היהודיות לא מגלגלות מאות מיליוני דולרים מדי שנה, ושאין הן חלונות ראווה לרשתות ענק. אך יודע אני גם שכשאוהבים את שעושים, וכשנותנים את כל הנשמה לעבודה, לעובדים וללקוחות, הדבר מוחזר פי מאות מונים.
הכיצד הגענו הלום, לשנת 2014, כשהמתואר בפוסטרים אנטישמיים מלפני מאה שנה בדיוק קורה בפועל?
הגיע הזמן שנשמש דוגמה, אור לגויים, ולא נצדיק את שחשכו עינינו - שהפכנו לסדום ועמורה.