תיאטרון היידישפיל שרוב להקתו משובצת בשחקנים צעירים-ישראלים, לצד הוותיקים דוברי היידיש כשפת אם, מעלה בימים אלה את הדרמה-סאטירה "מיקווה" שכתבה הדר גלרון. גלרון, חוזרת בשאלה, מעבירה באומץ לב ביקורת נוקבת, במחזה הלכאורה קומי, תוך שנינות, גם אם בחצאי משפטים ורמזים, אך תוך תאור חזותי עד ריאליזם של כל מה שמתרחש בבית המרחץ לנשים, המיקווה. המיקווה הוא המקום אליו מגיעות כיום נשים חרדיות לאחר שבעה ימים "נקיים" מתום המחזור החודשי, כדי להיטהר ולהיות ראויות לקיים את מיצוות פרו ורבו. למעשה, המיקווה במקורו נוצר כדי שכולם, גברים כנשים, ישמרו על ההיגיינה, בהעדר מרחצאות או שירותים בבתים לאורך מהלך ההיסטוריה, עד לעת האחרונה. בהצגה - המיקווה היא רק לנשים, ללא שלט מחוץ לבנין שלו, כדי לשמור על צנעת הפרט(?). בירכתי בימת תיאטרון היידישפיל, ניצבת הבריכה, שהחילונית שבאה במפתיע להיטהר בה, לא מתוך רצון אלא כדי להיות טהורה עבור בעלה, מכנה את הבריכה בבוז: "כולה שלולית". הבימאי הרגיש מיכה לבינסון, עיצב כך את החלקים האלה של ההתרחשות, כך שהמים לא נראים, אך נשמעים. לעומת זאת, בנושא התערטלות הנשים בכניסתם לטבול, הוא היה נועז יותר מהצגת בית לסין, ורובן נראות כאן בעירום. משום מה, סצינות אלו מעניקות באמת תחושה של היטהרות. מה גם, שבטרם היכנסן להליך הפיסי, הן שופכות את ליבן זו בפני זו, כך שביוצאן, הן עברו תהליך כפול. לאחר מערכה ראשונה קצת ארוכה, שפורשת פרטי פרטים על ההליך, ועל הבעיות של כל אישה ומשפחתה, מגיעה המערכה השנייה, הדרמה מתעצמת ועימה הפואנטה. רק במערכה זו נפתרות התעלומות, והשאלות שהתעוררו במערכה הקודמת, זוכות לפתרון ולסוף מאוד מפתיע. סוף שמוצג בצורה מאוד גרפית ומיוחדת. לא נחשוף את כל הסיפור, כדי לא לגרוע מהחוויה. נסתפק בציון חלקם של היוצרים והשחקניות. וכן - אין אף גבר בהצגה. כולה על טהרת הנשיות. בקהל לעומת זאת - נראו בין הגברים גם חרדים מזוקנים... טרייסי אברמוביץ' כשושנה, הבלנית הוותיקה בבית המרחץ, חרף הקפדתה על הכללים, מתגלה גם כבעלת חולשה רגשית לבעיות שלה עם בתה, ויכולתה להחצין את הדואליות הזו, הקפדנות עם הפגיעות הרגשית - מעולה. הנשים הפוקדות את המיקווה ומתחברות לחברות-נפש הן אירמה סטפנוב החמודה החביבה והטמפרמנטית כ"אסתי", שמכניסה קצב והומור למחזה. מירי רגנדורפר, "שירה"הבלנית הצעירה החדשה, כובשת את הלב כאן בדרמה של סיפורה של שירה, מעבר ליכולת השירה שלה שהכרנו בהצגות שונות בעבר. אליאן דבאל-שור כ"חדווה" היא אחד ממוקדי הדרמה. אשת עסקן ציבורי הרץ לכנסת, אישה מוכה וחבולה, שמגיעה למרחץ עם בתה הקטנה אלישבע - אלומה רוזנבלום מתיכון אלון, ילדה שהפכה אילמת מאז חזתה לראשונה בהתעללות אביה באמה. אלומה עושה תפקיד לא קל, אך גם ללא טקסט היא כובשת את הלב במשחקה. מי שמתגלה ככשרון מובהק ומרשימה מאוד במשחקה, היא הילית דייטש, "הכלה תהילה", שהטרגדיה שלה קורעת את לב הצופים. טרגדיה המגלה הרבה על עצם מהות נושא השידוכים בקרב העדה החרדית, שמביאים מצד אחד לחיי נישואים שחלקם מצליחים מתוך הרגל, אך בחלקם גם לקריעת משפחות בהמשך, ולעוד מרעין בישין שלא כאן המקום לפרט. מול כל אלה, מגיעה למיקווה גם הקלפטה היהודיה הטיפוסית, שאוהבת לשלוט תוך רכלנות בגורל אחרות, "הינדי" הלא היא ענת עצמון הוותיקה. הסצינה שלה לקראת סוף המחזה, בו היא מסירה את הפאה, ומתגלה סודה הנורא בווידוי מרגש מאד, עצמון מביאה כאן שיא נוסף במחזה בעוצמת משחקה. את הקטעים המצחיקים ומבדרים ביותר כתבה הדר גלרון לדמות של החילונית, מיקי, שאת מה שעשתה ענת מגן שבו הנפלאה בהפקת בית לסין, עושה כאן גלרון בהרבה חן, אך משהו באשכנזיות שלה לא מתחבר לדמות הפרחית-המזרחית שזכורה לנו בגילומה של מגן-שבו. ובכל זאת, עצם הדיבור שלה בעברית עם כל יתר הנשים במיקווה, מעניק קצב ועניין להצגה ביידיש. כל זה - תוך העברת ביקורת עמוקה של המחזאית על מסורת ההסתרות, הצביעות בחברה החרדית, השפלת הנשים, ועצם היות האישה במיגזר הזה רק מכונת הולדה. מישה צ'רניאבסקי עיצב משחקי תאורה יפהפיים, מותאמים לחילופי המיקום והאוירה. כנרת קיש עיצבה במה חכמה ויפה, דליה פן-הלר עיצבה את התלבושות האותנטיות המגוונות, אלדד לידור על המוזיקה, לאה שלנגר הוותיקה על התרגום ליידיש, ואדם לבינסון על עיצוב הווידאו היפהפה - כולם עם בימויו של מיכה לבינסון סוגרים את מעגל היוצרים.