בשבוע שעבר ציטטנו כאן את המהר"ל מפראג בספרו "גבורות ה'" הקובע כי ביציאת מצרים נהיינו "בני חורין בעצם". כלומר, המהות של יהודי שהוא בן-חורין ולא משנה אם כרגע הוא משועבד למשהו או למישהו. על בסיס הקביעה הזאת אפשר בהחלט להבין כל מיני תופעות והתנהגויות שאופייניות ליהודים יותר מאשר לבני עמים אחרים. כמו למשל האמירה העממית שלשני יהודים יש שלוש דעות (לפחות); כי לכל אחד יש את דעתו העצמאית והיא חייבת להיות שונה מזו של עמיתו. אז גם אם עמיתו יביע הסכמה לדבריו, הוא יהפוך את טיעוניו כדי להפגין את דעתו העצמאית. ובכלל לא משנה שדעתו העצמאית לכאורה אינה אלא ציטוט של איזה כתב עת או אתר וירטואלי. לענייננו, על הבסיס הזה אפשר להבין גם כל מיני תופעות ותגובות בהקשר של מערכת הבחירות שהתרגשה עלינו טרם זמנה.
מיהו בן-חורין?
וצריך להבין, מה ההבדל בין מי שהוא "בן-חורין בעצם" ובין מי שאינו כזה, מי שהוא "בן-חורין במקרה" כלשון המהר"ל. או אולי מדויק יותר לשאול: מהי ההגדרה של בן-חורין? ובכן, הנחת היסוד היא שלכל בן אנוש יש תחומים שבהם הוא משועבד. לפעמים מדובר בהרגלים ולפעמים באילוצים שונים של המציאות, אבל קשה למצוא מישהו חופשי לגמרי. וזה גם לא רצוי, כי קיום החברה האנושית למשל, מחייב מערכת חוקים שמגבילה את החרות של האדם הפרטי כדי למנוע פגיעה בזולתו. אז אם אנחנו מחויבים למערכת חוקים מגבילה, איך בכל זאת אנחנו בני חורין? יש שישיבו לשאלה זו באיזכור הזכות שנותנים לנו לבחור נציגים לפרלמנט. כלומר, כל מי שחי במדינה שבה מתקיימות בחירות, הוא בן-חורין. אבל לאזרח מן השורה אכפת רק לחיות בשלווה ולא באמת משנה לו מי יאפשר לו את זה.
ההרגל לשעבד
השבת אנחנו קוראים בתורה את פרשת בְּשַׁלַּח. שיאה המפורסם של הפרשה הוא בסיפור קריעת ים סוף ושירת הים שבעקבותיו, אבל קדם לכך המרדף שבו פתחו המצרים אחרי בני ישראל במטרה להשיבם לעבדות (פרק י"ד): [ה] וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם, כִּי בָרַח הָעָם; וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו, אֶל-הָעָם, וַיֹּאמְרוּ מַה-זֹּאת עָשִׂינוּ, כִּי-שִׁלַּחְנוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ. מה שמעניין הוא המניע הגלוי שלהם: מַה-זֹּאת עָשִׂינוּ, כִּי-שִׁלַּחְנוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ. ומיד מתארגנים להשיב את הגלגל לאחור: [ו] וַיֶּאְסֹר, אֶת-רִכְבּוֹ; וְאֶת-עַמּוֹ, לָקַח עִמּוֹ. כאילו, בני ישראל אמורים להיות עבדיהם, ככה זה בטבע של העולם, הם חושבים, ואינם יכולים להשלים עם אפשרות אחרת. [ט] וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם, וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל-הַיָּם, כָּל-סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה, וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ--עַל-פִּי, הַחִירֹת, לִפְנֵי, בַּעַל צְפֹן. המיקום הזה מהווה לכאורה מלכודת לבני ישראל ופרעה חוגג. הוא רק לא יודע שמדובר בפתיון שהקב"ה הציב לו.
ההרגל להיות עבד
בני ישראל מבחינים ברודפים: [י] וּפַרְעֹה, הִקְרִיב; וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-ה'. הם נלחצים ומביעים חרטה על
עצם הרעיון לצאת ממצרים: [יא] וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר: מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. נו, אחרי כמה מאות שנים של עבדות במצרים, אפשר להבין אותם. הם כנראה פחדו שפרעה יחזיר אותם לעבדות וגם יעניש אותם על שהעזו לברוח ממצרים. כי ככה זה כשמשועבדים לקבעונות חשיבתיים, במקום לטרוח בזיהוי דקדקני של המציאות ואז לגבש דעה בהתאם, המציאות מתפרשת בהתאם להרגלי החשיבה מאז. המדרש מספר שבני ישראל נחלקו אז לארבע מפלגות כאשר כל אחת מציעה פתרון אחר לבעיה הקיומית שאליה נקלעו: אחת הציעה להתפלל, שנייה הציעה להיכנע, שלישית הציעה להילחם ורביעית הציעה מו"מ.
כן או לא מאמינים?
וכאן מתעוררות כמה שאלות שנוגעות לנו מאוד וננסה לעמוד לפחות על חלק מהן: הראשונה היא זו שממנה יצאנו, מדוע נדחו כל ההצעות, מה לא היה בסדר בהן? ושאלה שנייה: כשבני ישראל ראו את הרודפים הם נלחצו וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-ה'. זו הייתה המפלגה שהציעה להתפלל. הצעקה אל ה' מלמדת שמאמינים בו; אם מאמינים - למה צועקים? הרי הוא הבטיח שיוציא אתכם ממצרים ויביא אתכם אל ארץ אבותיכם. ממצרים כבר הוציא אתכם, לא מאמינים שגם יביא אתכם אל הארץ המובטחת? אם לא מאמינים, מה התועלת בצעקה? אותה טענה נכונה גם ביחס לרעיונות של המפלגות האחרות, עם ישראל מצוי בעיצומו של מסע המתנהל בדרכים פלאיות, מה מקום יש לרעיונות אנושיים בניהול המסע הזה? מה גם שהוגי הרעיונות עדיין לא השתחררו סופית משיעבוד מצרים וממילא אינם בני חורין באמת.
עבדות בתחפושת של חופש
במסגרת התחרות החריפה על לבו ופתקו של הבוחר, הרשימות השונות מספרות לנו, לבוחרים שלהן, מה דעתן בכל נושא שעל הפרק וכל אחת טוענת על עצמה, שרק היא יכולה להביא אותנו אל היעד הנכסף ומבטיחה שאכן תביא. אם רק נעניק לה את מספר הקולות הדרוש. או לפחות תייצג אותנו נאמנה, אם מדובר במפלגה קטנה מכדי לשלוט. כדי לשכנע אותנו באמינותן, עוטות על עצמן מפלגות שונות לבושים (או מסכות) שלדעתן מעניקים להן אמינות. כך בשמות שבוחרים למפלגות השונות וכך גם ב"שמות" של מועמדים שמציבים במקומות שנחשבים ריאליים. אלא שלעתים קרובות מדי קשה מאוד להבחין בשוני רעיוני בין מפלגות המצויות באותו צד של המתרס הפוליטי. לא בתחום הכלכלי, לא בתחום החברתי וגם לא בתחום המדיני/ביטחוני. אז מדוע בכל זאת רצים ברשימות נפרדות? אין מנוס מהמסקנה שלא מדובר ברעיונות, מדובר באנשים.
הבחירה למי להשתעבד
במילים אחרות, מאחורי המסך שמציגים לנו כאילו מדובר ברעיונות, מסתתרות השאיפות של האנשים שהם יהיו המנהיגים. ואולי יותר נכון לומר, בהקשר לרעיון של רשימה זו, שמאחורי המסך הרעיוני מסתתרת הבחירה למי להיות משועבד. כי כאמור, כל אחד מאתנו משועבד ברמה כזו או אחרת, השאלה היא רק לְמָה משועבדים. וזו גם התשובה לשאלה שהעלינו בפסקה השנייה ברשימה זו, מהי ההגדרה של בן-חורין? בן-חורין אמיתי הוא מי שיכול לקבוע בבחירתו החופשית למי להיות משועבד. כאמור, לדברי המהר"ל, ביציאת מצרים הוטבעה בנו התכונה להיות בני חורין בעצם. כלומר, מאותו שלב ואילך יש לכל יהודי היכולת שאין לבן עם אחר, לבחור למי להשתעבד. אבל גם לדעת המהר"ל זה לא קרה בבת אחת, מדובר בתהליך שהושלם במתן תורה. כי גם בפרשת השבוע שלנו, השתחררנו סופית מפרעה רק אחרי קריעת ים סוף.
ביטול הפחד ממצרים
עד אז הייתה חרדה גדולה שמא פרעה יצליח לממש את כוונתו להשיב את בני ישראל לעבדות. גם אחרי שבני ישראל עברו את הים שנבקע בפניהם בברחם מהמצרים, עדיין חששו שהמצרים יופיעו פתאום, שאולי גם הם יצאו מהים חיים. כדי לשכנע אותם שאין יותר ממה לחשוש היה צורך להוכיח להם שהמצרים הרודפים טבעו בים: [ל] וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל--מִיַּד מִצְרָיִם; וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם, מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם. רק אז התחילו להירגע: [לא] וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-ה'; וַיַּאֲמִינוּ, בַּה', וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ. מסתבר שרק כעת חדרה ללבם האמונה השלמה בקב"ה, שכמו שקיים את הבטחתו להוציא אותם ממצרים, כך יקיים את הבטחתו להביא אותם אל הארץ המובטחת. וגם הבינו שמשה הוא לא סתם מישהו שיש לו כוחות חריגים, אלא שהוא עבד ה' והוא מייצג נאמנה את אדונו.
משועבד לה' - בן-חורין
הזכרנו בעבר את מאמר חז"ל שכל הגלויות נקראו על שם מצרים מפני שהם מְצֵרים לישראל. בפשט הפירוש הוא שעושים צרות לישראל, אבל בפנימיות הכוונה היא להגבלות שונות המוטלות עלינו. וההגבלה הקשה מכולן היא זו שאנחנו נוטלים על עצמנו, שהחשיבה שלנו מוגבלת בתוך המסגרות המקובלות בעולם. וכבר אמר אחד הצדיקים שהגלות הקשה ביותר היא זו של האדם בתוך עצמו. חז"ל אומרים בכמה מקומות: שאין לך בן-חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה. הם מסמיכים קביעה זו על מדרש הפסוק (שמות ל"ב): [טז] וְהַלֻּחֹת--מַעֲשֵׂה אֱלֹקִים, הֵמָּה; וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹקִים הוּא--חָרוּת, עַל-הַלֻּחֹת. ואומרים: אל תקרא חָרוּת אלא חֵרוּת. הרעיון הוא, כנ"ל, שבכל מקרה האדם משועבד, השאלה היא רק למי. מי שעוסק בתלמוד תורה, לא רק לומד אלא עוסק, משעבד עצמו לרבש"ע וזו החרות האמיתית.
למי להצביע?
אז אם נסכם, כדי להיות בן-חורין אמיתי חייבים להשתחרר מכל מגבלות החשיבה של העולם הזה כולל מהנטיות הטבעיות. בשבוע שעבר דיברנו קצת על התמכרות ששוללת מהאדם את יכולת הבחירה; כלומר, את האפשרות להיות בן-חורין. אבל זה נכון כמובן גם לגבי הפחד למשל; שכן מי שפוחד, ולא משנה ממה, אינו יכול להיות בן-חורין, כי בהגיעו לפרשת דרכים הוא לא יוכל לבחור בלי להביא בחשבון את הפחד. וכך גם כל מי שנעל את עצמו בהשקפת עולם מסוימת, לפעמים קוראים לזה דעה קדומה, לא יוכל לבחור בלי להיות מושפע מהקיבעון החשיבתי. או גם הרגשי כמובן. אז מי שעדיין מתלבט למי להצביע, כדאי שיתבונן קצת וישאל את עצמו מי מבין המועמדים הכי קרוב להיות בן-חורין באמת, מי לא משועבד למה יגידו הגויים וכו'.