קיים דמיון בין העבר ובין מה שמתרחש בעשור האחרון, הן ביחס לנוף הפוליטי בארה"ב והן באשר למצב הפוליטי שבו אנו מוצאים את עצמנו כאן בישראל.
בהיסטוריה המוקדמת של ארצות-הברית, שתי המפלגות - הדמוקרטית והרפובליקנית - היו פרו-אמריקניות. בשתיהן, טובת המדינה עמדה בראש מעייניהן - הדמוקרטים מהזווית השמאל-ליברלית, והרפובליקנים מהזווית היותר שמרנית.
מצב זה השתנה עקב התזוזה של המפלגה הדמוקרטית כל כך שמאלה, עד שהיא בקושי - לפחות כמפלגה - יכולה להיחשב כתומכת במדינה שאותה היא לכאורה מייצגת.
מבחינות רבות זהו עכשיו גם המצב הפוליטי בישראל במפלגות המובילות: העבודה והליכוד. נראה כי מפלגת העבודה - בהנהגתם של יצחק הרצוג ו
ציפי לבני - הבינה זאת כשניסתה להסוות את התרחקותה ממנהיגיה בעבר בכנותה את האיחוד עם מפלגתה של לבני "
המחנה הציוני". הם הרי יודעים, גם בינם לבין עצמם, שלפטריוטיות הפרו-ישראלית, או לציונות הוותיקה של תנועת העבודה מהסוג שאפיין את
גולדה מאיר או אפילו את
יצחק רבין לא נותר זכר.
אין זה סוד שרבין עצמו מעולם לא האמין במדינה פלשתינית עצמאית ולא פעל להקמתה, יהיו אשר יהיו הטענות הנגועות בחוסר יושר והציטוטים שאמיתותם מפוקפקת שיוחסו לו לאחר מותו, כתמיכה בעמדות הפוסט-ציוניות של חברים במפלגתו ושל אידיאולוגים שהיו ממוקמים שמאלה ממנו. ראש ה
ממשלה שיוצג שלא כהלכה אף כינה את הסכמי אוסלו (שלא כללו הקמה של מדינה פלשתינית אלא רק שלטון עצמי פלשתיני-ערבי) "הממזר שאולצתי לקבל".
אוניברסליות כוזבת
כמו באמריקה, כך בישראל, המפלגה הדמוקרטית והסוציאליסטים של "העבודה" זזו כל כך שמאלה, עד שהם מסכנים את בטחונן ואת רווחתם של המדינות שאבותיהם סייעו בהקמתן.
בעוד שמגמה הרסנית זו מבחינה לאומית היא נחלתם של הדמוקרטים בארה"ב מזה זמן, נראה כי רק עתה כמה חברי המפלגה הדמוקרטית מן השמרניים יותר מתחילים להתעורר. בהנהגתו של הנשיא
ברק אובמה, יועצתו לכל נושא ואלרי ג'ארט, ומקורבים בעלי נטייה שמאלית מובהקת, הפכה המפלגה הדמוקרטית לאוניברסליסטית-סוציאליסטית "שוחרת טוב" לכולם. כפועל יוצא מהשקפה שמאלית גלובלית זו, מעדיפה המפלגה גם מעדיפה את המדינות המאיימות על ארה"ב (למשל אירן, קובה ואחרות) על פני ידידותיה, או כפי שניסח זאת אובמה במפורש בנאום קהיר שלו בראשית תקופת כהונתו כנשיא: אימוץ יחס בלתי מפלה כלפי מדינות האיסלאם.
גישה זו באה לאחרונה לידי ביטוי קבל עם ועולם נוכח מחויבותו הבלתי מתפשרת של ראש הממשלה
בנימין נתניהו להגן על ביטחון עמו מפני האיום האיסלאמי שמציבה תאוות הכוח האירנית, המתבטאת לא רק בפיתוח פצצה גרעינית, אלא גם בהשפעתה הגוברת של טהרן, באמצעות האיסלאם הרדיקלי, על לבנון, סוריה, תימן ועוד.
עמדה בלתי מתפשרת זו נגד האויבים האיסלאמיסטיים - המאיימים לא רק על ישראל שאותה הם מכנים "רק" "השטן הקטן", אלא על שלומה ובטחונה של ארה"ב - "השטן הגדול" - מנוגדת ניגוד גמור למנטליות או לפילוסופיה הגלובלית של אלה המאיישים כיום את הבית הלבן.
לכן אפוא טוב הדבר, לא רק לבטחונה של ישראל, אלא גם לזה של אמריקה, שנתניהו הוזמן לדבר בפני שני בתי-הקונגרס האמריקני בעניין המאיים על שתי המדינות.
כצפוי, הביקורת הראשונה והחריפה ביותר להזמנה זו לדבר בפני המנהיגות של ארה"ב באה מן השמאל, הן בישראל והן בארה"ב. וכאן עולות נקודות הדמיון:
כמו שהאידיאולוגים הבריטים שהיו בנויים מאותו חומר אידיאולוגי התייצבו מאחורי מאמציו של צ'ימברליין להגיע להסכם עם היטלר נוכח האיומים של גרמניה במינכן, כך גם המנהיגות הנוכחית של הבית הלבן שואפת להגיע להסכם שהוא באותה מידה חסר ערך עם המולות של אירן.
בהגיבו לקבלת הפנים החמה שבה קידמו בריטים פתאים ותמימים את ההסכם של צ'ימברליין עם היטלר (שעליו הכריז צ'מברליין כי באמצעותו הביא "שלום בזמננו") - אותו היטלר שהכריז בגלוי (כמו האיותאללה של אירן) על מטרתו להשמיד את העם היהודי - אמר וינסטון צ'רצ'יל (עוד לפני שהתמנה לראש ממשלה) לפרלמנט: "ניצבה בפנינו ברירה בין בושה למלחמה - בחרנו בבושה אך נקבל מלחמה".
כיום אנו יודעים, כפי שהבריטים עצמם למדו מהר מאוד על בשרם, כי האמונה בדף נייר שעליו כתוב הסכם חלש ושקרי הביאה את מלחמת העולם השנייה, שתבעה למעלה מ-50 מיליון קורבנות, 6 מהם יהודים. האם היה בשעתו מנהיג יהודי אירופי כלשהו מסרב להזמנתו של חבר הפרלמנט צ'רצ'יל לדבר בפני הפרלמנט הבריטי ולהזהירו מפני ההשלכות החמורות שתהיינה לאמון שהם נותנים בהיטלר, כמו שדורשים השמאל הישראלי והשמאל הפוסט-אמריקני מנתניהו ביחס לקונגרס? האם היה מנהיג כזה מחמיץ הזדמנות כזו להציל את יהודי אירופה מקטסטרופה ודאית?
איזה נזק יכול להיגרם מכך שיו"ר בית הנבחרים ג'ון ביינאר מזמין מנהיג יהודי כמו בנימין נתניהו לסייע בהבטחת בנייתו של רוב בשני בתי הקונגרס משתי המפלגות שיחסום הסכם כוזב ומסוכן בין ארה"ב ואירן, שעלול לעלות בחייהם של מיליוני אמריקנים?
תודה לאל שלפחות יש רוב המאמץ את השקפותיו של צ'רצ'יל בשני בתי הקונגרס האמריקני המוכן להקשיב לנתניהו, לפני שאובמה - כמו צ'ימברליין בזמנו - יסכן עוד יותר את עמו ואת ישראל בנסיונותיו להיכנע לתכתיבים המרושעים של העריצים ההיטלראים של זמננו.
