בית המשפט העליון החליט (יום ה', 7.12.06) לדחות את ערעורם של האחים עופר ואחרים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, שהורה כי הדירות במתחם המרינה בהרצליה ייועדו ל"אזור תיירות ונופש", ולכן אסור לשווק דירות באזור זה כדירות מגורים. כל מי שרכש את הדירות לאחר שנת 99' ייאלץ להשכירן לפרק זמן של שנה, או למכרן ליחידה מלונאית.
פסק הדין התקבל פה אחד על-ידי הנשיא, השופט (בדימ.) אהרן ברק, והשופטים אליעזר ריבלין ואילה פרוקצ'יה, שגם כתבה את פסק הדין.
פרויקט המרינה נועד לשמש מוקד תיירותי ואתר נופש ובילוי לתועלת כלל הציבור. המרינה נועדה להיבנות במימון גורמים פרטיים בתמורה לזכויות בנייה שתינתנה להם במתחם. על מתחם המרינה חלה תוכנית המתאר הארצית האוסרת בנייה במרחק של 100 מטרים לפחות מקו המים. המועצה הארצית לתכנון ובנייה החליטה להקים את המרינה וניתנה הקלה ביחס לאיסור בנייה עד 100 מטר מקו המים.
יוזמת העתירה המינהלית הייתה החברה להגנת הטבע, והיא הוגשה נגד ועדות התכנון ו-8 חברות בנייה ומשרד התיירות. החברה להגנת הטבע טענה, כי אזור תיירות ונופש כולל מלונות ומתקני נופש, אולם שימוש למגורים רגילים הינו אסור על-פי התוכניות. לטענתה, במקום לא נבנה אף מלון או מלון דירות, ותכונותיהן של הדירות למגורים שנבנו אינן תואמות להגדרת דירת נופש.
בית המשפט המחוזי החליט לקבל את טענותיה של החברה להגנת הטבע. הוא הגיע למסקנה כי השימוש למגורים אינו בגדר השימושים המותרים במרינה, וכי הוא חורג מתוכנית המתאר הארצית האוסרת על שימוש למגורים במקום. לגבי הדירות שנבנו קבע בית המשפט כי הן יהיו חלק ממאגר דירות להשכרה מלונאית, כפי שיוסדר בחוזי הרכישה של הדירות, וזאת לפרק זמן מינימלי מידי שנה. אשר לאלה שרכשו דירות נופש טרם פרסום פסק הדין, נקבע כי על הוועדה המקומית לנהוג גמישות יתירה בתנאי ההשכרה שיחולו עליהם, כדי לצמצם עד למינימום את הפגיעה.
החברות מצידן ערערו על פסק הדין, כשהן מוחות על השיהוי בהגשת העתירה, שכן מאמצע שנת 1997, החלו הפרסומים על שיווק הדירות כדירות מגורים, אולם רק ב-31.7.98 התלוננה לראשונה בפני יושב-ראש הוועדה המקומית. דבר זה פגע גם, לדבריהם, בעיקרון ההסתמכות של הרוכשים. בנוסף, טענו החברות כי יש בהחלטה פגיעה בקניינן, וכי לא הוגן לשנות את הפרשנות למושג "דירות נופש". לפי האחים עופר לא היה מקום להסיק שדירות נופש אינן מיועדות למגורים, וכי רשויות התכנון מנועות כיום מלהציג פרשנות חדשה למונח "דירות נופש" נוכח התנהגותן לאורך כל הליכי התכנון והרישוי.
בית המשפט העליון, כאמור, החליט לדחות את הערעורים, בהסברו כי ראוי לאמץ את עיקרי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, ואת עקרונות הסעד שקבע, כמשקפים את הדין החל על העניין ואת המוצא הראוי במערכת הנתונים המורכבת שנוצרה בשטח. לדברי השופטים, עיקרי הסעד שנקבע מהווים איזון ראוי בין החובה לכבד את החוק ולאכוף את נורמות התכנון בשטח, לבין הצורך להתחשב באינטרסים של צדדים שלישיים שנוצרו בינתיים והראויים להתחשבות מידתית, תוך מתן משקל מסוים גם לשיהוי שבפתיחת ההליך מבחינת שטחן הפיסי של הדירות, וזכויות קונים שנרכשו קודם למתן פסק הדין בהליך הראשון.
לפיכך הוחלט כי יש מקום למתן סעד הצהרתי לפיו השימוש למגורים רגילים בתחומי המרינה אינו חוקי, וכי הדירות שנבנו ונבנות, למעט אלה שנרכשו על-ידי קונים לפני מתן פסק הדין בהליך הראשון ביום 9.12.99, צריכות לעמוד לשימושו של הציבור הרחב לצרכי נופש. לפי בית המשפט, הדרכים למימוש ייעוד זה עשויות להיות מגוונות, וכל שימוש שישיג באופן אמיתי את המטרה, יענה על התכלית הראויה. מבין קשת האפשרויות. בים הפתרונות האפשריים ניתן למכור לבעלים פרטיים אשר תוטל עליהם החובה להעמיד את דירותיהם להשכרה לציבור לפרקי זמן מינימליים בכל שנה. הרעיון הטמון באופציה זו הוא כי הבעלים הפרטיים ישתמשו, הם עצמם, בדירות לצורכי נופש לפרקי זמן קצובים בשנה, וביתרת התקופות ישכירו את הדירות לנופשים, וייהנו מתמורה כספית בגין העמדת דירותיהם לשימוש הציבור. אפשרות אחרת היא, שהיזמים ימכרו מאגר של יחידות דיור לגורם אחד אשר יעמידן מטעמו להשכרה לציבור לצרכי נופש לכל ימות השנה.