האם הלכת השיתוף, לפיה בני זוג שנישאו לפני שנת 1974 מתחלקים ברכושם שווה בשווה בעת הגירושים, מחייבת גם להשתתף בחובות להוצאה לפועל? זו השאלה שעמדה לשיפוטו של הנשיא (בדימ.) אהרן ברק בפסק דין שניתן (יום ד, 13.12.06) על ערעורה של אניטה שלם.
יחד עם המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין והשופטת מרים נאור החליט הנשיא לשעבר, כי אישה שמתגרשת חייבת להשתתף בכל הנכסים ובחובות של בעלה, אולם כל עוד הם חיים במשותף - לא הגיע מועד השיתוף בחובות, ולכן המעקלים לא יכולים לעקל את חלקה של האשה בדירה.
לפי ברק, מהקביעה לשיתוף דירת המגורים נובע גם שיתוף מיידי בחובות הקשורים ישירות אליה. אולם, אם חיי הנישואין בין בני הזוג נמשכים ואין טענה כי הנישואין נקלעו למשבר או שהם עומדים בפני סכנה, סימן שלא הגיע ה"מועד הקריטי" שרק לאחריו יש צורך לשתף גם את כלל הזכויות והחובות של בני הזוג. השופטים החליטו כי הדירה היא נכס מובהק של בני הזוג, אולם מאחר שלא הגיע הזמן הקריטי, לנושים אין זכות לעקל את מחצית הנכס עליה יש לבן הזוג השני זכות קניין שביושר.
המערערת ובעלה נישאו בשנת 1970. לשניהם דירת מגורים הרשומה על שם הבעל, מנשה שלם. הבעל עבד כסוכן להפצת מוצרים מיובאים ובמסגרת עסקיו, משך לפקודת חברתו שיקים ללא כיסוי. שיקים אלו הוגשו לביצוע בהוצאה לפועל, וכתוצאה מכך נרשם עיקול בפנקס רישום המקרקעין על זכויותיו של הבעל בדירה בגין חוב המסתכם כיום בלמעלה מ-900,000 ש"ח.
על-רקע הליכי ההוצאה לפועל למכירת הדירה, הגישה האישה תובענה להצהרה כי היא בעלת מחצית הזכויות בדירה מכוח הלכת השיתוף. המשיבים התגוננו והגישו תביעה שכנגד, שהופנתה כנגד שני בני הזוג. הם טענו, כי במידה וזכאית המערערת לסעד המבוקש על ידה, הרי מכוח הלכת השיתוף היא חייבת גם בחובות הבעל. לפיכך, זכאים הם לממש את זכויות המערערת בדירת המגורים מכוח העיקול שנרשם על הדירה או מכוח חזקת השיתוף בחובות.
בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי בתל אביב קבע
כי הלכת השיתוף בנכסים יכולה לחול גם לגבי נכסים עסקיים וגם לגבי חובות. החוב אומנם נוצר מהפעילות העסקית של הבעל, אולם בית המשפט המחוזי קבע שגם העסק הוא חלק מנכסיו של הבעל, ועל כן בני הזוג חולקים גם בחוב זה.
המטרה: שוויון זכויות בין בני הזוג
הילכת השיתוף נועדה להקנות שוויון זכויות בין בני הזוג, והיא פרי יצירת הפסיקה הישראלית. ההלכה נותנת פתרון למצב של גירושין לבני זוג שנישאו לפני שנת 1974, אז החל לפעול חוק יחסי ממון שמסדיר את חלוקת הרכוש. נקודת המוצא היא שבין בני הזוג קיים הסכם, מפורש או משתמע, כי הם רוצים לחיות את חייהם בשיתוף הדדי. על-פי הלכת השיתוף, חזקה על בני-זוג, המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף, כי הרכוש שנצבר מצוי בבעלותם המשותפת. הלכת השיתוף בזכויות הוחלה על כל הנכסים של בני זוג, כולל הנכסים העסקיים והחובות.
הדילמה המתעוררת במשפט לגבי הלכת השיתוף היא במועד היווצרות השיתוף בין בני הזוג. ברק, בפסק דינו הנוכחי, ציין כי הגישה המקובלת עליו היא הגישה לפיה מועד התגבשות השיתוף איננו אחיד. גישה זו מבחינה בין שני מועדים: הראשון הוא המועד שבו מתמלאים התנאים של הלכת השיתוף, כלומר ניהול אורח חיים תקין ומאמץ משותף. במועד זה ניתן לחלק את רכוש הנכסים המובהקים, כגון דירת בני הזוג. המועד השני הוא "מועד קריטי" בחיי הנישואין, כגון מות אחד הצדדים או גם אירועים כלכליים חריגים, כגון "חיסול" נכסיו של אחד מבני הזוג. לפי ברק, על "המועד הקריטי" להיקבע ממקרה למקרה. הבעייתיות בהחלטתו של ברק היא חוסר הוודאות הקניינית של הנכסים - עד להיווצרות המועד הקריטי לא ידוע למי הם שייכים.