התובעים, אשר יוצגו בידי עו"ד מיכאלי גבריאל, תבעו את הבנק בתביעה קטנה בגין החזר כספים אשר נגבו מחשבונם שלא כדין. בית המשפט מצא כי התביעה אינה ראויה להידון כתביעה קטנה והעבירה לבית המשפט השלום (א 057159/04).
התובע טען כי בעת שבדק את חשבון הבנק, גילה במפתיע כי בתקופה של 4 ימים נמשכו מחשבונות 10,000 ש"ח. עקב פנייתו למחלקת הביטחון בבנק, בוטל כרטיסו. לאחר שפנו התובעים לבנק ומסרו טופס תלונה בדבר משיכות הכספים החשודות, גילו כי הבנק נוהג להחזיר כספים במקרים שכאלה, ומחייב את הלקוחות בהשתתפות עצמית בשיעור 25% משיעור הכספים המוחזרים. התובעים סירבו לשאת בהשתתפות עצמית, ודחו מכל וכל את האפשרות שיחויבו בגין החזרת הכספים שנמשכו מחשבונם ללא רשות ו/או סמכות. לאחר שהבין התובע כי מהגשת תלונה לבנק לא יזכה להתייחסות ההולמת, פנה והגיש תלונה במשטרת ישראל.
התובע טען כי במהלך החקירה הפנימית של הבנק, זומן התובע לפגישה עם חוקר מטעמו. לטענת התובעים, הוציא הבנק את דיבתם של התובעים כאשר מסר לחוקר מידע שקרי בעליל כי התובעים גנבו כספים מהחשבון ומנסים להוציא מן הבנק-הנתבע כספים במרמה.
בראות התובעים כי הכספים שנמשכו מחשבונם אינם מוחזרים להם, פנו במכתב לבנק המזרחי ולחוקר מטעמו. מהמכתב עלה כי הבנק בחר לנתק מגע עם התובעים ולא להשיב לפניותיהם, לפיכך ערוץ התקשורת היחיד שנותר היה באמצעות החוקר. במכתבם, דרשו את השבת הכספים, או לחילופין - במידה וסבור הבנק כי התובעים אחראים למשיכות הכספים - יתכבד ויגיש תלונה למשטרה.
בנק המזרחי בחר לפנות בתלונה דווקא למשטרת נתב"ג, הסמוכה למקום עבודתו של התובע. תלונתו היתה בגין "הונאה בכרטיס אשראי וקבלת דבר במרמה". יש לציין כי משרתו של התובע הינה משרת אמון בכירה בשדה התעופה. בעקבות הגשת התלונה, זומן התובע לחקירה. עולה מטענות התובע בבית המשפט כי חבריו לעבודה יודעו באשר לאופי התלונה כנגדו. התובע ציין כי העובדה שהתלונה הוגשה נגדו בלבד, ולא ביחד עם שותפתו לניהול החשבון, מצביעה על רצונו האמיתי של הבנק - השפלתו של התובע.
שלושה חודשים מאוחר יותר, קיבל התובע הודעה ממשטרת ישראל, כי התיק שנפתח נגדו בגין הונאה בכרטיס חיוב וקבלת דבר במרמה נסגר בעילה עבריין לא נודע.
לסיכום טוענים התובעים, כי הבנק אחראי למשיכות הכספים שבוצעו מהחשבון שלא ברשות ו/או שלא בסמכות בארבעה ימים רצופים, במקומות שונים, ובסכומים שונים.
הבנק טען מנגד כי התנהלותו לא היתה באורח פסול ולא עשה דבר העלול לפגוע באמינותו ו/או במשלח ידו של התובע. הבנק, נטען, פעל בהתאם לדין על-מנת להגן על זכויותיו ולמנוע מהתובעים לבצע כלפיו מעשה תרמית. התובעים הם אלו שפעלו ברמיה כלפי הנתבע וניסו ומנסים להוציא מהנתבע כספים שלא כדין.
לגופו של עניין אישר הבנק כי בחשבון התובעים בוצעו המשיכות ששנויות במחלוקת. לטענתו, בוצעו המשיכות באמצעות כרטיס אשראי שהונפק לתובעים על-פי בקשתם. הבנק הכחיש שהוציא דיבתם של התובעים וכאילו מסר מידע שקרי באשר לתובעים. עוד טען כי לא מסר לחוקר הפרטי כל מסקנה באשר למעשיהם של התובעים.
מאופן התנהלותם של הדיונים והעדויות השונות שנשמעו בפני בית המשפט, הגיע השופט סטולר למסקנה כי "ניתן ליירט את הקוד הסודי. הקוד הסודי יורט במקרה דנן במקום הידוע לבנק. מאחר שקל יחסית להעתיק את הפס המגנטי, כי אז באמצעות הקוד הסודי וכרטיס עליו הוטבע הפס המגנטי ניתן למשוך כספים על-ידי אדם שלא הורשה לעשות כן". לאור זאת פסק, כי "... לא התובעים ולא אדם מטעמם, במישרין או בעקיפין, משכו את הסך של 10,00 ש"ח".
בפסק דינו, החיל ד"ר סטולר את חוק כרטיסי חיוב וקבע כי זכאים התובעים להשבה של הסך של 10,000 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה מתום 30 הימים שלאחר הודעתם למנפיק.
לעומת זאת, דחה בית המשפט את טענת התובעים כי הוצאה נגדם דיבה על-ידי הבנק. אם בהתקשרותו מול החוקר וכלה באופן הגשת התלונה למשטרת נתב"ג.
אשר לטענת הרשלנות, בית המשפט בחן את מידת רשלנותו של הבנק בהתנהלות מול התובעים. נפסק כי הבנק הפר את חובותיו כלפי התובעים וביצע עוולה של רשלנות כלפיהם. קבע השופט: "פעולותיו ומחדליו של הבנק היו אפופי רשלנות ובניגוד לנוהג הבנקאי לבדוק ולחקור היטב לפני הגשת תלונה כנגד לקוח בשל ניסיון להוצאת כספים מהבנק במרמה". אליבא דסטולר, "על הבנק היה לצפות כי תלונה נגד לקוח כדוגמת התובע, ללא בדיקה מספקת, עשויה לפגוע בכבודו ובשמו הטוב. בשל כך בלבד ראוי לחייב את הבנק בנזקי התובעים".
בית המשפט שוכנע כי אופן ההתנהלות אשר הביא להגשת תלונה נגד התובע המועסק במשרה בכירה, בתחנת משטרה הסמוכה למקום עבודתו, יש בה משום גרימת נזק כבד לתובע. בנסיבות העניין, קבע השופט, "הפיצוי ההולם הוא סך של פעמיים ח"י אלפי שקלים... ראיתי לחייב את הנתבע בתשלום דמי נזק לתובעים בשיעור של 36,000 ש"ח."
בנוסף הטיל בית המשפט על התובעים לשלם את הוצאותיהם של התובעים בסך 25,000 ש"ח.