נתחיל מהסוף, כי קשה להתאפק: "סיפורו של איש בודד", שהגיעה סוף סוף לתיאטרון צוותא, היא
אחת החוויות המרגשות ביותר שזכיתי להן בתיאטרון, מסוג האירועים הנדירים שהופכים קרביים וקורעים את הלב. עופר עמרם (שכתב, ביים, עיצב תאורה, חלל ותלבושות, ואף משחק בתפקיד הראשי) הפליא ליצור סיפור מדויק, רגיש, נוקב מאוד, מטריד להפליא, יפהפה וכואב.
ועכשיו אפשר לחזור להתחלה. "סיפורו של איש בודד" היא הצגה ללא מילים, המשלבת שחקנים ובובות. היא מגוללת את קורותיו של גבר אלמוני (עמרם), שנרקב מרוב בדידות בחדר קטן ומנוכר. הוא אינו ער לנוכחותו הסמויה של מעין במאי-על השולט בחייו ומפעיל אותו, כאילו היה בובה בעצמו (אולג רודובילסקי). זוהי מעין מחווה ליצירה של הבמאי המבריק תדאוש קנטור, שנהג להיות נוכח על הבמה בזמן הצגותיו, להפגין שליטה במתרחש ולהדגיש את יצר המציצנות החולה של הקהל, שפולש לחיים הפרטיים של הדמויות בלי רשות.
בבדידותו ובייאושו, הגבר יוצר בובה בדמות אישה, ואיתה הוא בורא לעצמו זיכרונות מומצאים ומלאכותיים של חיים מאושרים, חום וקרבה אינטימית. באחת מסצינות המין המוזרות, המנוכרות והעצובות ביותר שראיתי, הגבר והבובה אפילו שוכבים ובעקבות המין "נולד" להם ילד, בובה גם הוא. וכך בבית מתקיימים חיים כפולים - של גבר בודד להפליא, ושל משפחה "מאושרת" וחלולה.
אלא שהאידיליה הכוזבת מופרת, כשהבמאי מחליט להכניס לעלילה דמות נוספת, והפעם זו אישה אמיתית (רננה רז הנפלאה). כאן נולד הקונפליקט - על מה יעדיף הגבר לוותר? על הפנטזיה המושלמת, בדמות הבובה שנשלטת על ידו, מכאנית ונטולת רצון ונשמה משלה? או אולי דווקא על המציאות, בדמות אישה בלתי מושלמת, מרדנית ובלתי נשלטת, שתאהב אותו ותשנא אותו ותאכזב אותו, אבל תהיה אמיתית ואנושית?
טרגדיה בלתי נמנעת
ההצגה מעלה שאלות נוקבות, קשות מאוד לעיכול, על הקשר הנרקסיסטי מטבעו שנולד בין בני אדם. נוצרת כאן שרשרת היררכית מפחידה של שולט ונשלט, כשכל אחד הופך את הזולת לחפץ, למריונטה, ומנסה לאלף את האחר (ומכאן גם נוכחות הבמאי, שלא לגמרי בטוח שהיא חיונית כל כך) ולכפות עליו זהות אחרת, כנועה. המתח הזה, בין הניסיון הדורסני לאלף את הזולת לבין הכאוס הרגשי שמתלווה בהכרח לכל קשר בין שני אנשים, מובל בהכרח לטרגדיה הסופית, הבלתי נמנעת.
עמרם עצמו מפליא לגלם את הגבר, שבדידותו אוכלת אותו, ומפליא להפעיל את הבובות. תחת ידיו, מדהים לראות עד כמה הבובות הופכות לחיות ואנושיות. ותהליך החייאתן נותן כבוד לזמן, לא ממהר, ובונה את ההצגה באיטיות מחושבת וקפדנית, תוך שימת לב סבלנית לכל פרט קטן, לכל נשימה ותזוזה זעירה של הבובה, לכל שינוי מזערי בהיררכיה בין הדמויות. אל תתנו לאיטיות ולכובד הראש להטעות אתכם - "סיפורו של איש בודד" היא אחת היצירות האינטימיות, המרירות והיפות שייצא לכם לראות.