גם אם לא שמעתם על
אדית פיאף, מלכת השאנסונים הצרפתייה, בוודאי יצא לכם לשמוע שירים שלה. הזמרת נולדה בשנת 1915 ונחשבה לאגדה עוד בחייה. היא נפטרה בשנת 1963, אך קולה העניק לה חיי נצח מוזיקליים. הבמאי והתסריטאי אוליבייה דאהאן ("נהר הרפאים"), החליט להפוך את סיפור חייה העמוס, לסרט "
אדית פיאף - החיים בוורוד" (על שם
שיר מפורסם שלה). ולמען האמת, זהו חתיכת סיפור.
אדית פיאף (מריאן קוטיאר, "טקסי") נולדה בפריז, בשם אדית ג'ובנה גאסיון. היא היתה ילדה של אף אחד, והגורל הכה בה בכל דרך אפשרית. אמה הייתה ענייה מרודה, שהפקירה אותה לחיות בין הזונות של בורדל מקומי. אביה היה לוליין דלפון ושיכור, שהכריח אותה לפרנסו. חייה השתנו בעקבות מפגש מקרי עם לואי לפלה (
ז'ראר דפרדייה, "גרין קארד"), בעלים של מועדון שירה. הוא שמע אותה מפזמת ברחוב, וסלל את דרכה לצמרת.
פיאף מעולם לא הפרידה בין הקריירה שלה לחייה האישיים, וסבלה מעליות ומורדות קיצוניות ביותר. היא הואשמה ברצח, חוותה תאונות דרכים ודאבה אבדות טרגיות של אנשים קרובים. למרות שהתרועעה עם מגה-סטאריות כ
מרלן דיטריך ונגעה בשמי התהילה, היא תמיד נשארה עממית ומיוחדת במינה.
הסרט מתקדם בשני קווי זמן שונים. האחד, מתחיל בהתמוטטות של פיאף המזדקנת והחולנית על הבמה, וצועד אל עבר מותה הבלתי נמנע. השני, מספר לנו את הסיפור מראשיתו, ועד לאותו הרגע. כאשר פיאף המזדקנת מוצאת עצמה בתחתית החבית, אדית המתבגרת נהנית משגשוג ראשוני, ולהיפך. כך מתגלגלים חייה של "ציפור הדרור הקטנה" (בשפת המקור - La Mome Piaf) - מן הביבים אל הכוכבים, וחוזר חלילה.
גלגל החיים הזה, מתחלק במהלך הסרט בין שלוש שחקניות שונות. שתיים צעירות, המגלמות את אדית בגילאים 5 ו-10, ואחת מבוגרת, המשחקת את דמותה של פיאף מנעוריה ועד למותה. זוהי מריאן קוטיאר, והיא מעוררת התפעלות משתי סיבות. ראשית, הדמיון הפיזי בין השתיים כה מדוייק, עד כי נדמה שמדובר בשכפול גנטי של המקור. שנית, קוטיאר לא סתם משחקת את פיאף, היא ממש לובשת את דמותה כאילו היתה חליפה, ומתהלכת בתוכה בטבעיות. כנראה ששחקנים המגלמים פורטרטים של אישים ידועים, נוטים להפיק מעצמם הופעות משובחות. חישבו על זוכי האוסקר של השנה - הלן "
המלכה" מירן, ופורסט "
יותר אמין מאמין" וויטאקר.
אך כמו חייה דמויי הנדנדה של הכוכבת, כך גם הסרט מתקשה לשמור על יציבות. עניין הזמנים מתחיל לאבד חדות ברבע השלישי, כאשר שני הקווים נפגשים. פיאף המבוגרת מגיעה בעצם לאותו מאורע המתרחש בסצינת הפתיחה, ומשם הסרט והגיבורה שלו רק ממשיכים להידרדר. כאשר משרטטים ביוגרפיה כל כך עשירה, של אדם כל כך מרתק, המיקוד הוא גורם מכריע. דאהאן לא מצליח לשמור על רמה אחידה, ומורח את הסרט על פני מאה ארבעים דקות. וזה לא האורך שמפריע, זוהי דווקא האיכות. הסרט נגרר לכמה מלודרמות גוזמאיות, שהיו צריכות להיחסך מאיתנו. אם היה מדובר ברגע אחד קורע לב, ניחא. אבל עודף רגשנות הזה, נע בין אופרת סבון לאופרה וינפרי.
למרות שמדובר בהפקה אירופאית מובהקת, המדיפה ניחוח חזק של צרפת, מצאתי את אדית פיאף מטיילת בשדרת הקלאסיקות המודרניות של הוליווד. ראיתי אותה מהרהרת על הספסל של "פורסט גאמפ", חווה סצינות איגרוף כמו אצל "רוקי", ומתעוורת בילדותה, לאות הזדהות עם "ריי". היה גם הקרקס של פליני, אבל הדבר האחרון שאפשר להגיד עליו זה שהוא הוליוודי. כנראה שהסרט שוב מזדהה עם הגיבורה שלו, ולא יכול להסתפק בהצטיינות לוקאלית ברחובות פריז. הוא מתכנן לזרוח גם כאשר מכוונים אליו הזרקורים של ניו-יורק. במילותיו של אגדה אחרת, ליאונרד כהן הגדול - "קודם נכבוש את מנהטן, אחר כך את ברלין". או במקרה של אדית פיאף - את העולם.