"
אהובתי הנשואה" היא הצגה "קטנה וחכמה" העולה בימים אלו בתיאטרון תמונע, בעיבודה ובבימויה של שרון שטרק. שטרק, שחקנית להקת תיאטרון החאן בהווה ("מאכינל", "עירם של האנשים הקטנים" ועוד) ורקדנית בעבר, העלתה שני מופעים קצרים בבימויה ("נרקיסים" ו"פבלובה"). הפעם מדובר בעיבוד בימתי לסיפור של הסופר הבריטי חניף קוריישי שכתב בין היתר את "מכבסה יפהפייה שלי", "בודהה מן הפרברים", "סמי ורוזי עושים את זה" ועוד.
העיבוד הדרמטי המוצלח, של שטרק יוצר מעבר חלק מהפרוזה לבמה, עד כדי כך שהוא נדמה כמחזה מקורי כתוב היטב. העיבוד המתמקד במשולש רומנטי: אישה, בעל ומאהב צעיר - חושף מערכת יחסים מורכבת בה רב הנסתר על הגלוי, ועיקר כוחו טמון במה שאין בו, כלומר במה שלא נאמר במפורש ולא מתרחש בפועל ונרקם אולי בדמיונו של הצופה.
חיי פשרה ובדידות
העלילה מתרחשת ברובה במלון נידח, אליו נקלעים זוג האוהבים במהלך החופשה הראשונה שלהם. הצטרפותו הפתאומית של הבעל המקורנן משבשת את מהלך האירועים ומתבלת אותם במידה לא מבוטלת של אומללות, התעללות, פחדנות וסדרי עדיפויות חדשים. הבימוי היצירתי של שטרק מצליח ליצור בעזרת חפצים בימתיים מועטים (בעיצובה של גילי כוכבי) את אווירת המלון המפוקפק וכן את תחושת הדחיסות האינטנסיבית שנוצרת בין הגיבורים. התאורה בעיצובו של אורי רובינשטיין, מצליחה ללכוד את אותה מלנכוליה החומקת מבעד לקומדיה של טעויות, ומרמזת על חיים של פשרה ובדידות.
מורכבות אנושית מועברת בדייקנות
קטעי התנועה המשובצים במהלך ההצגה, לא תמיד מוצדקים ולעיתים נראים כקטעי מעבר קונספטואלים. למרות נטייתם להרחיב את העולם הריאליסטי למחוזות ההזיה והרגש התת-מודע - הם מרדדים את הדרמה וחוזרים על מה שכבר הובן ביתר עוצמה ללא הדגשה נוספת ומיותרת.
למרות זאת, המורכבות האנושית מועברת בדייקנות בזכות משחקם המצויין של יואב היימן כמאהב ודור צויגנבוים כבעל. שניהם מוסיפים עומק ונפח לדמויות, משלימים את הפערים הטקסטואלים ומהווים יריבים נאותים המתחרים על ליבה של האישה הבורגנית והמפונקת.
החיבור העלילתי לאמנות התיאטרון (האישה שחקנית לשעבר שבחרה בחיי נוחות מפנקים והמאהב שחקן מתחיל, המעורר בה געגוע ישן לחוסר היציבות במקצוע ההרפתקני) - מאפשרים לשטרק להביע אמירה אישית ומשמעותית על המדיום המתעתע ואף לשבץ ציטוטים מהמונולוג המפורסם של ליידי מקבת: "אז, כשהיה בך העוז לפעול, היית גבר... אז הזמן והמקום לא הזדמנו, אבל נחרץ היית לזמנם: ועכשיו הם כאן, הכל מושלם, אתה - נסוג לי". בסופו של דבר הדמות הנשית מתגלה באופן אירוני כפחדנית העיקרית שמעדיפה את חיי הנישואים הכושלים אך הבטוחים על-פני אי-הוודאות היצירתית.