ראשיתו של סיפור זה לפני כשנתיים, בספטמבר 2005, עת פנה יוסף אונגרפלד לבניין תחנת המשטרה בחדרה, שם הניף שלט המרמז כי שוטר מיומן התחנה נוטל שוחד. בגין אירוע זה נעצר אונגרפלד. הוגש נגדו כתב אישום בגין העלבת עובד ציבור. במהלך הדיון המשפטי נחלקו הצדדים באשר לאופן התנהלותו של הנאשם באותו אירוע.
לטענת שוטרי התחנה, ביצע אונגרפלד את מעשהו בתוך תחנת המשטרה תוך שהוא מצביע הלוך ושוב על השוטר נשוא מחאתו. אולם לטענת אונגרפלד, את השלט הניף אך ורק מחוץ לתחנה, ואילו אל התחנה ניכנס, או הוכנס, רק לאחר שנעצר. שם, הראה את השלט לשוטרים, רק לאחר שאלה ביקשו ממנו לעשות כן. לאחר שמצא סתירות רבות בעדותם של השוטרים ועדיהם, לעומת אחידות טענותיו של הנאשם, שייצג את עצמו, קבע שופט בית משפט השלום בחיפה, פלאח זאיד, כי העובדות הנצרכות לעניין הן כגרסת הנאשם.
בית המשפט קבע כי סעיף 288 לחוק העונשין, האוסר על העלבת עובד ציבור, נועד בעיקרו להגן על המוסד ולא על עובד הציבור כאדם פרטי. כמו כן, ציין בית המשפט כי טענת "אמת דברתי", יכולה להגן על נאשם מפני תביעת דיבה אולם לא מפני אישום בגין העלבת עובד ציבור. לאור זאת, קבע בית המשפט כי גם אם יוכח שהשוטר האמור הוא אדם משוחד, כפי שטוען אונגרפלד, עדיין אין בכך כדי להתיר כתיבת הדברים מול תחנת המשטרה, מאחר ויהא בכך משום עלבון למשטרה כמוסד ולא רק לשוטר עצמו. גם העובדה שבשלט נמנע הנאשם מציון המילה "שוטר" לצד שמו של נשוא מחאתו, לא היה בכדי להועיל לו, שהרי ברור לכל שהדברים הופנו כלפי שוטר ובזיקה למילוי תפקידו.
אולם לבסוף הכריע בית המשפט כי יש לזכות את הנאשם מחמת הספק, וזאת מאחר שלא הוכח כי היה בעל מודעות לטיב מעשהו. לזכותו של הנאשם, שלו עבר דיוני מול גופי משטרה אלו, עומדת החלטה קודמת של בית המשפט המחוזי בחיפה, לפיה הותר לו למחות בכל דרך חוקית ובלבד שיעמוד במרחק שלא יפחת מ-15 מ' מהכניסה לתחנת המשטרה. לדידו, התנהג הנאשם בהתאם להוראות החלטה זו והגביל את התנהגותו למסגרת שהוא סבר שהותרה לו. לפיכך, קבע בית המשפט, כי הנאשם לא היה מודע כלפי טיב מעשהו וכלפי התקיימותן של הנסיבות, וכאמור - זיכהו מחמת הספק.