פתאום ההיפי הקשיש, שישב בצד ימין, התחיל לבכות. הדמעות שלו זרמו באטיות במורד הלחיים, וניכר על פניו שהוא נרגש עד מאוד. הוא לא היה היחידי שהרגיש כך: נדמה היה שצמרמורת קולקטיבית מרעידה את עשרות האלפים שגדשו בשבוע שעבר את האמפיתיאטרון "ג'ונס ביץ'" שבלונג איילנד, הניצב על גדת האוקיאנוס האטלנטי, 45 דקות נסיעה ממנהטן. כל הקהל העצום הזה התמקד כמהופנט באיש צנום ונמוך, הנראה מבוגר מכפי גילו, שהחל לשיר באותו רגע את Shelter from the storm: בוב דילן.
בגיל 66 (הוא חגג יום הולדת במאי האחרון), כשמאחוריו משתרכת קריירה בת יותר מ-45 שנה, דילן הוא עדיין אייקון שזוכה למעמד של לפחות חצי אל. סיבוב ההופעות הנוכחי שלו בארה"ב החל שבועות בודדים בלבד לאחר שחרש את יבשת אירופה, שבה הופיע אחת ליומיים-שלושה במשך החודשים האחרונים. כשיסיים עם ארה"ב הוא אמור לעבור לאוסטרליה. כמעט כל הכרטיסים כבר נמכרו.
הוא גם אחד הבודדים שמסוגל למגנט קהל כה מגוון: בורגנים במכנסי ברמודה וכובעי בייסבול, נערות-עשרה בלונדיניות וצווחניות שנראות כמו המעריצות האולטימטיביות של בריטני ספירס, אופנוענים שרירניים ומקועקעים, צעירים טרנדיים והיפים זקנים בזקנים ארוכים וסרטי מצח, שנשפכים בלהקות מוואנים מקושקשים. לכולם משותף דבר אחד בלבד: אהבה עיוורת לצימרמן.
אחרי הופעת חימום מרשימה, של גיטריסט הבלוז ג'ימי ווהן, ירח מלא וצהוב עולה מעל המים, האורות כבים, והאוויר מתמלא בריח מתקתק וסמיך. הנגנים, בחליפות אפורות וכובעי בוקרים שחורים, תופסים את מקומם. ואז הוא עולה. גמד בחליפה כהה, מכנסיים עם פס לאורכם וכובע בוקרים בהיר - כאילו עכשיו סיים את שירותו במלחמת האזרחים. הקהל מאבד שליטה.
מהשנייה הראשונה מתברר כי כל האגדות על ההופעות של דילן נכונות: הוא לא מחליף מלה עם הקהל, ממעט מאוד לפרוט על הגיטרה ומרבה להשתמש בפסנתר חשמלי (יכול להיות שהיד, שריסק בתאונת אופנוע לפני כמה עשורים, חזרה להציק לעת זקנה?), ובעיקר מפרק את השירים לגורמים ומרכיב אותם מחדש.
אמנם השיר הפותח, Thunder On The Mountain, נשמע די דומה לגרסה המקורית ב"זמנים מודרניים", אבל כאן זה נגמר. מעכשיו והלאה מדובר במשחק ניחושים - עוברות דקות ארוכות עד לזיהוי ודאי של כל שיר והקול הצפרדעי המפורסם בהחלט לא מקל על המשימה. Don't think twice זוכה לביצוע קצבי ושובבי - ואז הגיטרה נזנחת. היא תישאר יתומה עד סוף הערב.
למרות זאת, השירים של דילן מעולם לא נשמעו טוב יותר. הוא חמוש בלהקה של קילרים, שבעצמו הגדיר "הלהקה הטובה ביותר שהייתה לי": בס-תופים אכזריים, שתי גיטרות מעופפות וקלידן-כנר וירטואוז. כולם, יחד ולחוד, מעניקים תשתית של סאונד בלוזי-ג'אזי, מתכתי-חם, מגורז ומלוטש להפליא, ודילן נהנה מכל רקע: הלהקה שופכת מפלי מוזיקה, והוא שר על הקלידים ומדי פעם דופק ריקוד קטן, כמעט בלתי מורגש, ומיטיב בשובבות את כובע הבוקרים השטוח שלו. כדי לא להשתעמם הוא ממציא את השירים מחדש.
ארסנל הלהיטים נפתח - יש כל כך הרבה מהם - והם זורמים בקצב מסחרר, מטלטלים את הקהל בין שיאים רגשיים. Highway 61 הופך לבלוז סוחף, Visions of Johanna נהיה למארש מתובל במפוחית רכה וממיסת לבב, Blowing in the wind זוכה לגרסה מהירה ומגניבה, על גבול הפאנקי, שמאירה אותו בגוונים חדשים לגמרי (משימה לא קלה בהתחשב בעובדה שמדובר בשיר בן יותר מ-40 שנה) ו-(It's Alright, Ma (I'm Only Bleeding, נורה כמו מתוך תותח. המכשף הזקן חוגג, ועשרות האלפים חוגגים אתו.
במשך כל הערב, אחד הצופים - שנראה לחלוטין כמו סוכן ביטוח שסובל ממשבר גיל העמידה - דרש בצווחות את All Along the Watchtower. למרבה הפלא וההלם - הוא קיבל את מבוקשו. זה קרה בהדרן. דילן, כמצופה, סיים את המופע בלי לומר מלה, נעלם מאחורי הקלעים ושב כלעומת שבא רק כדי לבצע שני שירים נוספים: Rollin' and Tumblin ומגדל השמירה, שכובד בביצוע ארוך במיוחד. ואז, באקט מבויש ובחוסר רצון בולט, הוא הניף את ידיו באוויר לשנייה אחת, הביט (אולי בפעם הראשונה) בקהל העצום - ונמוג.
בוב דילן - 29.6, אמפיתיאטרון ג'ונס ביץ', ניו-יורק