בית המשפט העליון, ביושבו כבית המשפט הגבוה לצדק, קבע כי הוריו של נתנאל קרויטורו, אשר נפל אל מותו דרך חלון זכוכית בגג בניין מגורים עקב (טענת) גרם מוות ברשלנות, זכאים להוצאות.
נפילה מגגות פרוצים, הנובעת מרשלנות פושעת של קבלני בניין אינה נדירה, למצער, והמקרה המתואר להלן אינו שונה. ביום 26.05.2004 עלה נתנאל קרויטורו ז"ל בן ה-13 לגג בית מגוריו של חברו בירושלים.
סולם עץ, ששימש פועלים שעבדו במקום, הונח ליד דלת הגג, שלא היתה נעולה. במהלך משחק בין הילדים, דרך נתנאל על משטח זכויות בחלון הקבוע והבלתי-מסורג שבתקרת חדר המדרגות. מדובר בזכוכית שהיתה במצב רעוע, אשר אף אחד לא טרח להחליפה, להתקין בה סורגים, או גידור, או לכל הפחות, להציב שלט אזהרה בולט. המשטח לא עמד במשקל גופו ונתנאל צנח אל חדר המדרגות, נפצע אנושות ונפטר כעבור זמן קצר.
משטרת ישראל חקרה את האירוע, אך לא מסרה מידע להוריו של נתנאל. כאן החלה השתלשלות העניינים, אשר בגינה נקבעו ההוצאות.
בספטמבר 2004 נאלצו ההורים לפנות למשטרה לאחר שלא עודכנו בנעשה. משלא נתקבל מענה, פנו ההורים באמצעות עורך-דינם במרס 2005, ליועץ המשפטי לממשלה. תוך שבועיים ימים נתקבל מכתב בלתי-ענייני מצד היועמ"ש. ההורים שבו ופנו לפרקליט המדינה בהעתק ליועמ"ש. סגן פרקליט המדינה הודיע להם כי העניין עדיין מצוי בפרקליטות המחוז.
לאחר פנייה לפרקליטות המחוזית, בדרישה להשלמת חקירת המשטרה, התקבלה באוגוסט 2005 הודעה, לפיה הוחלט שלא להגיש כתבי אישום בתיק זה, עקב חוסר האפשרות להוכיח אחריותו של אדם ברשלנות למות נתנאל ז"ל. בין היתר, קיים חוסר תיעוד אודות הקבלן והמהנדסים של הבניין וכי אין כל אזכור לאחראי על עבודות הבניין.
הורי נתנאל הגישו ערר, אשר נענה על-ידי פרקליטות המדינה בדצמבר 2005 ובו הוסבר, כי היועמ"ש אינו סבור שיש מקום להטלת אחריות פלילית על אדם, לרבות על קבלן השיפוצים שהותיר בפתח הגג את סולם העץ. באוגוסט 2006, לאחר ששקלו את העניין, פנו הורי נתנאל בבקשה לעיון מחדש ליועמ"ש עצמו והודיעו על כוונתם לעתור לבג"צ. גם הפעם השיב היועמ"ש, במכתב נוסף מצד פרקליטות המדינה על אי-כוונתם לשנות ההחלטה.
בעתירתם נטען, כי נתקיימו יסודות עילת גרם מוות ברשלנות (סעיף 304 לחוק העונשין) וכי השיקול העיקרי בענישה בעבירה זו הינו גורם ההרתעה, לאו דווקא של נאשם ספציפי, אלא של הציבור בכללותו. בית המשפט העליון, על שיקולי העמדה לדין במקרים כגון זה, הביע דעתו בקובעו כי (ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל):
"סעיף 304 לחוק העונשין בא להציב אמות מידה מחמירות בכל האמור לקיפוח חיי אדם. היינו, מגמת החקיקה ותכליתה הייתה והינה לבוא, להסביר ולהתריע מפני אדישות, חוסר אכפתיות וזלזול בחיי אדם."
בכך נטען, כי "מדיניות סבירה וראויה של התביעה הכללית צריכה להעביר לציבור מסר ברור, מדיניות כי חיי אדם אינם הפקר, וכי מי שברשלנותו יגרום למותו של אדם, לא יינקה". במקרה בו הורשע מר יוסף ערוץ במותם של ארבעה אנשים עקב התמוטטות פיגום לקוי שהקים, ציין בית המשפט העליון (ע"פ 81/79 ערוץ נ' מדינת ישראל), כי "קיים צורך רב 'לטלטל את המקצוע כולו טלטלה עזה' וזאת כדי להרתיע אחרים העוסקים במקצוע זה, מלזלזל בחובת הזהירות המוטלת עליהם." (כאמור בכתב העתירה).
על כן, ביום 26.9.06 עתרו העותרים לקבל צו על תנאי שיורה ליועמ"ש לנמק מדוע לא ישוב מהחלטתו לפתוח את תיק החקירה הפלילית בנסיבות המקרה. ב-11.3.07 הודיע היועמ"ש על החלטתו להשלים החקירה, כמו גם, הבהיר בהודעתו, כי עקב חלוף הזמן, הסיכוי שהשלמת החקירה תסייע בביסוס תשתית ראייתית מספקת להטלת אחריות בגין התאונה אינו גבוה. בג"צ קבע כי דרישת העותרים באה על סיפוקה והוחלט כי פסיקת הוצאות תוחלט על-ידי רשם.
בעניין הוצאות בג"צ נקבע כבר, כי חיוב המשיב לעתירה בהוצאות, יהיה בעקבות קיום אחד הקריטריונים הבאים - צידוק בהגשת העתירה, מיצוי הליכים, חוסר שיהוי והאם עצם העתירה הניעה לשינוי ההחלטה - וכן בשיקולים של מועד הגשת העתירה והיקפה, לרבות - מועד בקשת ביטול העתירה עקב שינוי ההחלטה, מספר מועדי הישיבות, היקף העבודה בהכנת העתירה ומאמצי העותר אצל המשיב טרם ההחלטה לעתור.
במקרה זה עמדו הורי נתנאל באמות המידה, אך לאור הסיכוי הנמוך שהחקירה תשנה את התוצאות שנתקבלו עד כה ובהתחשב בכך שעמדת היועמ"ש חסכה הצורך בדיון בעתירה גופה, קבעה הרשמת שושנה ליבוביץ על הוצאות של 4,000 ש"ח.
ההוצאות שנקבעו אינם עיקר העניין, אלא נועדו להדגיש את האופי הטראגי ואת רצונם של הורי נתנאל שלא יווצר מצב בו "רשע וטוב לו". ליועץ המשפטי לממשלה שיקול דעת רחב בהחלטתו שלא לחקור, הכפוף לקריטריונים שנקבעו בבית המשפט העליון זה מכבר. במקרים כמו זה, טוב יהא לו יוקדשו זמן ואמצעים, כדי למנוע הישנותם, במקום שנאלץ לקרוא עליהם בעיתון שוב ושוב.