שוב קריאות "תנו לצה"ל לנצח", שוב תושבי שדרות מול הכנסת, שוב אותה תושבת עיר הקאסמים שקוראת למרר את חייהם של תושבי עזה, שמכריזה שדמם של ילדי בית חאנון מותר כשילדיה שלה יושבים במקלטים, שוב עודד בן-עמי מפעיל עליה טקטיקות בסיסיות של ראיון כדי להוציא ממנה עוד כמה רפליקות מוכרות. "אין לי הנאה לראות את הסבל שלהם", אומרת האשה, כנרת רוזנפלד, ומשלמת מס שפתיים על קריאותיה להרג אזרחים חפים מפשע.
ב"שש עם עודד בן-עמי", תוכנית שכבר אי-אפשר לדמיין את שידורי הערב בלעדיה, עושים את הדבר המתבקש ועוברים לראיין עיתונאי מעזה. הוא מספר את הסיפור שלו, על ילדים הרוגים מדי יום, על תקיפות חיל האוויר, על הפחד מהפסקות החשמל והמים, על המכלאה הענקית שנקראת עזה וממנה אי-אפשר לצאת. גם לא כדי להפגין בירושלים.
"כשחבר הכנסת יצחק כהן הציע את ההצעה הזו לפני שמונה חודשים כמעט זרקו אותו מכל המדרגות", מספר הכתב המדיני אודי סגל על ההצעה להפסיק את החשמל והמים לעזה. היום, הוא ממשיך, היא כבר נידונה ברצינות בקבינט וצה"ל התבקש לבדוק אם ניתן ליישמה מבחינה משפטית ומדינית. למה צה"ל צריך לבדוק סוגיות כאלה, סגל לא שואל. אבל השורה התחתונה של הדיווח שלו זהה לזו כנרת רוזנפלד: פגיעה בחפים מפשע היא הכרחית כדי למנוע את המשך ירי הקאסם.
המרואיין הרביעי באותו נושא כבר אמור להביא זווית ישראלית אחרת. בן-עמי מרים להנחתה ודורון אלמוג, אלוף פיקוד דרום ב(מיל.) משיב נחרצות: אין פיתרון צבאי לירי הקאסמים. אבל מכה צבאית חזקה, כיבוש שטחים בעזה, "דחיקת רגלי האוכלוסיה", חיסול ממוקד של בכירים והזזת גדר המערכת לתוך הרצועה, יכולים לקדם את השקט העתידי. אם ברגע הראשון היה נראה שהניסיון הצבאי יביא ל"שש עם" בשורה אחרת, מסתבר שעמדתו של דורון זהה לתחושת הבטן של תושבת העיר ולפתרונות הפופליסטיים של חיים רמון, ציפי לבני ודומיהם.
השיח על מצוקת תושבי שדרות תקוע. תקוע כבר הרבה זמן. תפקידן של תוכניות כמו זו של בן-עמי הוא לעורר אותו לחיים, להעלות לדיון רעיונות חדשים, להביא קולות שלא נשמעים בתוך הציבור הישראלי. יש להן הזמן, מרחב הנשימה, היכולת להרחיב ולהעמיק. במקום זה קיבלנו אתמול שלושה דוברים (אחד בשם הממשלה) שאומרים בדיוק את אותו דבר. זו רק מראית עין של קולות שונים, של עמדות מנוגדות. כצופים, וגם כאזרחים, מגיע לנו יותר.