אי-אפשר להפריז בחשיבותו של הסרט "לראות אם אני מחייכת" ששודר אמש בערוץ 8. כל תמונה או מילה, כל עדות מ"שם", הן חשובות, אבל הזמן עושה את שלו, הדימויים נשחקים. המוות, העוני, הרעב, הזעם, ההשפלה צריכים למצוא את האופן לחדור מחדש את קליפת היאוש הישראלית. "לראות אם אני מחייכת" מצליח.
אולי אלו הנשים. שש בחורות צעירות ששירתו בתפקידים שונים ב"שטחים", מצליחות - מול מצלמתה של הבמאית תמר ירום, שעברה גם היא חוויה דומה - לשחזר רגע אחרי רגע, יום אחרי יום, "אירוע" אחר "אירוע" בשפה הצבאית, את האופן בו נכנסו לתוך עולם בעל קוד מוסרי אחר. הטירוף שמקורו בקבורה יומיומית של רגשות אנוש טבעיים כמו חמלה וצדק לא מבייש את "אפוקליפסה עכשיו". והוא כל מה שאף עם, מיליטנטי ככל שיהיה, לא רוצה שיקרה לנשים שלו.
בהתקדמותו המחושבת, בבימוי שעדינותו מדגישה את עוצמתו, מגיש הסרט כרוניקה של אובדן צלם אנוש. ממפגשים ראשונים עם אכזריות חסרת פשר וקשר-השתיקה המגן עליה, ועד לרגעים בהן הגיבורות עצמן אחראיות לעוולות שיצטרכו לשאת עמן לנצח: "הרגתי ילד", משחזרת תצפיתנית צעירה על דיווח שמסרה, שהביא להריגתו של קטין על-ידי כוחותינו; סמלת מבצעים מספרת על רגע בו אחזה בידה דוח שמספר על התעללות חיילים בילד (הם היכו אותו וכיבו עליו סיגריות) ועמד להיות מוחלף בדוח המאשים את הילד בשקרים כדי "לא ליצור בעיות".
היא משחזרת את ההליכה הקצרה בבסיס, כשההוכחה לשקר, לטיוח, נמצאת בידה. "אני אתקשר לכרמלה מנשה", היא חושבת, "אני אצלם את הדוח הזה". אבל היא לא עושה כלום. אחרת מספרת על אירוע בו נמלטו פלשתינים מבתיהם ההרוסים.
אלה הושמה בידה ונאמר לה: "יאללה, תתחילי להרביץ". היא שומעת תינוק בוכה לידה ואינסטינקטיבית ניגשת לראות מה קורה איתו ואז היא נתקלת בעיניה מלאות הטינה של אמו. "ברגע הזה הבנתי מה אני", היא אומרת. המרואיינת הבולטת בסרט, חובשת שבין תפקידיה ניקוי גופות פלשתינים לפני שהן מוחזרות למשפחותיהם כי "אסור שיראו מה עשינו להם", זוכרת מקרה בו הצטלמה עם אחת הגופות, גבר שזקפתו הזדקרה עם מותו. היא רוצה לראות שוב את התמונות (שצילמה חיילת אחרת), כדי "לראות אם אני מחייכת". בתסריט בדיוני זה לא היה עובד, זה היה מוגזם.
כבר קראנו, כבר ראינו, אבל האופן בו הנשים מדווחות הוא שונה. המקרה הפרטי ולא התמונה הגדולה הוא אבן הבוחן לשאלה האנושית. המבט האישי מחזיר את שאלות המוסר למקומן. לא מוזכרות עמדות, פוליטיקה, חישובים. הן מצליחות להביע את הסלידה מהשפה הצבאית, בה הרוג הוא "הרדוף", בה מברכים "מזל טוב, זה ההרוג הראשון שלך" (נאמר על מותה של התינוקת שלהבת פס). הן מקשרות - שוב, בתיאור בלבד, לא בהכללה ולא בהאשמה - את הזוועה להוויה הגברית. קצינת חינוך בלונדינית מספרת על ההטמעה של האישה בבסיס, ובלי לשים לב, משתמשת גם כאן בגוף זכר: "אתה מנסֶה להסגיר את הסממנים הנשיים שלךָ, אבל כולם יודעים שאתה אשה".
הסרט אינו א-פוליטי אלא על-פוליטי. ימנים ושמאלנים כאחד עשויים לתקוף אותו. ימנים על שהוא מהין להלין על זוועות המלחמה. שמאלנים על עצם פתחון הפה למי שבחרו לשרת ב"צבא הכיבוש", ובעיקר על למה מסופר כאן "הסיפור שלנו", למה שוב הצד הישראלי, שסבלו קטן לעומת סבלו של הצד השני. אולי מה שיהודים צריכים כדי לעשות שינוי הוא את דימוי הקורבן שלהם, והקורבן הזה, כפי שהוא עולה מ"לראות אם אני מחייכת" הוא עצום, הוא עקדה.
המרואיינות נראות פגועות לחלוטין, מצולקות נפשית, מבולבלות. המסלול הצבאי שלהן שרופד בגופות חפים מפשע שינה את חייהן לנצח. כיון שהן נשים, סמל של המשכיות ופריון, הפגיעה שלהן מתארת יותר מכל את הצלקת האיומה שאנחנו משאירים בעצמנו כעם. אחת המרואיינות היא אם צעירה. הצרחות של בנה התינוק מחזירות אותה לצרחות במחסום. ברגעים האלו, היא אומרת, "יש בי אלימות, אני אמא לא טובה. אני שטן".
את מה שהכיבוש גורם לנו להרגיש מדי יום מסכמת היטב שוטפת הגופות: "אני לא יכולה להרשות לעצמי להיגעל מזה. זה על הידיים שלי. אני צריכה להמשיך להשתמש בהן, זה הידיים שלי".
וגם אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיגעל מהמדינה שלנו, כי אנחנו צריכים להמשיך להשתמש בה, זו המדינה שלנו. שוב, אי אפשר להפריז בחשיבותו של "לראות אם אני מחייכת", נותר רק להצטער על שהוא משודר בכל ספוט שאינו פריים טיים בערוץ מרכזי.