לראות את "משפחה חורגת" זה כמו לשבת בבית קפה ולשמוע בשולחן הסמוך זוג מפרק את נישואיו. האוזניים לוהטות מבושה אבל ממשיכות להקשיב. גם ב"משפחה חורגת" אתמול היו נישואים. אלינור עומדת להינשא לרותם בעוד שבוע אבל היא רוצה לדחות את החתונה. יש לה סיבות טובות: רותם הוא בזבזן לא קטן ומהמר גדול. רותם, מצידו, חושב שאלינור "מקטינה" אותו. אין להם כסף אבל הוא שוקל לעזוב את מקום העבודה שלו והיא מאיימת בביטול החתונה. השיחה מתקיימת בחדרם של השניים והמצלמה מתעכבת על פניה של אלינור. הדמעות בדרך והמצלמה חוגגת.
רגע אחד, מה בכלל עושה שם המצלמה? מדוע מסכימים אלינור ורותם לנוכחותה? ולמה אני רוצה לראות את זה? ולמה אני לא חוטף את השלט ועובר איתו למקומות יותר שמחים? רותם ואלינור רוצים להיות בטלוויזיה והטלוויזיה רוצה סיפור טוב. לא חשוב מי מנצל פה את מי. מי שעושה טלוויזיה מציצנית יודע שהשלט שלי לא יזוז. אני בהחלט רוצה לראות אם אלינור תתעקש ואני סקרן לדעת מה יעשה רותם. מי שעושה טלוויזיה כזאת יודע שקליינטים יהיו לו תמיד. צריך רק לשכנע אותם שהם לא מציצנים סתם אלא צופים, נניח, ב"הצלתה של זוגיות מעורערת", או משהו כזה.
מי שמציל את הזוגיות המעורערת של אלינור ורותם הוא אלון גל, "שועל קרבות ותיק" על-פי הקריינות הפותחת שאין מעצבנת ממנה. השועל הוותיק נכנס לחדר המיטות של הזוג הצעיר, הוא מפשפש בחשבונות הבנק שלהם, מברר כמה הם מבזבזים על סיגריות וכמה יעלו נעלי החתן. הוא משוחח עם ההורים המודאגים, הוא מתבונן עמוק בעיניהם ומדינה שלמה עוצרת אז את נשימתה (הרייטינג האחרון היה יותר מעשרים אחוזים) בסוף הוא מניח לפניהם בקול מקפיא דם הצעה שלא יוכלו לסרב לה: צריך לקצץ בהוצאות! איך? "עושים סוויץ' בראש".
מה, זה הכול? סוויץ'? תוהה הצופה. לא. אלון גל מספק גם סעד נפשי. הוא מכנס את המשפחות לשיחה נוקבת. הוא גוער בהן, לועג לרצונן החלוש שלא לבטל את החתונה כדי "לשמור על הכבוד". אחר כך הוא שוב מביט עמוק בעיניהן. פתאום מתעורר בי חשש עמום, בלתי מבוסס בעליל, אבל טורדני ומציק: נדמה לי שאלון גל שופך קצת דלק משלו על מדורת הייסורים הקטנה שלפניו. משברים הרי לא הפריעו אף פעם לדרמה טובה. הוא תובע לפתור עכשיו, מיד! תוך יום! בעיות שמשפחות זקוקות לשבועות או חודשים כדי להתמודד עימן. אין לו זמן, הוא עסוק. בשבוע הבא יש לו באמת סיפור עצוב. הורים ושני ילדיהם הקטנים מתגוררים בחדר קטן ועלוב כבר אחת עשרה שנים! איזה בכי ילך שם, ואל תשאלו איזה חובות יש להם! תבלו.