אפילו הפתגם הטוען כי ההיסטוריה חוזרת, וודאי לא העריך את הזריזות שלה. רק לפני חודשיים עלה על מסכינו הסרט "
חקירה מעבר לקווים", אחד מאותם "סרטי עירק" כפי שהם מכונים בלעג בתקשורת האמריקנית. כעת מגיע אלינו "
הממלכה" - גם הוא סרט מתח ופעולה פוליטי במהותו, וגם בו קאסט אמריקני זוהר מאבד את הפוקוס לשחקן שמוצאו בישראל.
זה מתחיל בפיצוץ. סצנת אקשן במתקן מגורים אמריקני אשר בריאד, בירת סעודיה, מגיעה אל קיצה בענן של אש ועשן. האירוע מעורר תקרית דיפלומטית, כמו גם רצון למסע נקם אישי בקרב חברי יחידה מיוחדת של ה-FBI.
הבולשת הפדרלית מקימה צוות בן ארבעה אנשים, ברשות רונלד פלורי (
ג'יימי פוקס), כדי שיעקוף את הביורוקרטיה ויתגנב אל ערב הסעודית במטרה למצוא את אדריכל הפיגוע. את הקוורטט משלימים ג'אנט (
ג'ניפר גארנר), אדם (
ג'ייסון בייטמן) וסייקס הוותיק (
כריס קופר). לרביעייה העילית יש חמישה ימים לסיים את משימתם, שנראית בלתי אפשרית נוכח האקלים החם והיחס הקר המקבלים את פניהם בממלכה המדברית. הנבחרת מוצאת בן ברית באיש צבא מקומי האחראי לביטחונם, קולונל אל גאזי (
אשרף ברהום, שעושה כאן
מעשה יגאל נאור). כעת נותר להם זמן קצוב לאתר ולמגר ארכי-מחבל קשיש, אשר מוגן על-ידי צבא מאמיניו שאינו חושש מן המוות.
הפקת הסרט הזדהתה עמוקות עם גיבוריו, ונתקלה בעצמה
בקשיים לוגיסטיים להגיע אל הממלכה. צוות הצילום חפץ לטוס לסעודיה, בשביל האותנטיות. הופעלו קשרים, אך לבסוף הסתפקו שם באתר צילומים שהוקם באבו-דאבי, בירת האמירויות. עם כל הכבוד לכמיהה לאמינות, ומכל בחינה שלא תסתכלו עליו, "הממלכה" הוא סרט אמריקני למשעי.
התסריטאי
מת'יו מייקל קארנהן (אחיו של
ג'ו קארנהן, והכותב של "
כאריות לכבשים"), הוא יליד ארה"ב כמובן. התחקיר שלו יכול היה להיות מעמיק ויסודי אבל מהו סרט הוליוודי אמריקני טיפוסי, ללא תסריט חד-צדדי? ולכן תקבלו את הסיפור הרגיל של האמריקניים הגיבורים, שבאו להציל את הערבים הפרימיטיביים, ללמד אותם כיצד להתמודד מול התקפות טרור.
רק במערכה האחרונה מעז "הממלכה" להציץ במראה. היא זו שעושה את הסרט ומעבירה אותו מדיבורים למעשים. האקשן שדהה מאז הפתיחה, והתפורר לכדי שאריות של מתח ושיירים של דרמה, חוזר ובגדול לקראת הסוף. מצלמת הכתף נמצאת בתנועה מתמדת גם כאשר הדמויות סטטיות, כמו במצב של דיאלוג. השוטים לא רחבים מדי, כדי להכניס את הצופים אל תוך האקשן. לפעמים זה קלסטרופובי ומחניק (קטעי הלוחמה בשטח בנוי) ולפעמים זה כואב בעיניים (תאונת הדרכים). פיטר ברג, הבמאי, לא יודע מתי להפסיק את תאוצת הבימוי שלו, אבל מחפה על-כך במקצוענות ותשוקה.
והינה, רגע הגאווה הישראלית הלאומית מגיע: לאשרף ברהום מגיע עיטור העוז על ההופעה שלו - עוצמתי ונוקשה אבל גם אנושי וחומל. הוא מגמד את עמיתיו האמריקניים המלוטשים אך חלולים, והוא זה שתרצו להריע לו בסוף הסרט. הזווית הישראלית מתרחבת כאשר מגיח אורי גבריאל, שנתבקש להחזיק סצינה אחת ועשה זאת בהצלחה. באותה נשימה אפשר להזכיר את חזי צדיק, שכמו גבריאל מגלם מחבל-על לדקות ספורות. אז הגאווה הלאומית שלנו אולי פרובינציאלית, אבל גם מוצדקת.