קובה: סיגרים קובניים, הסרט Buena Vista Social Club, הפסקול המצוין של אותו הסרט, מוחיטו, מוזיקה, אוכל ואנשים שמחים. איזו אסוציאציה של קובה שלא תעלה לכם בראש חייבת להיות שמחה. בגלל זה כל כך שמחתי שיצא לי לבקר השבוע באחד המקומות היחידים בארץ, אם לא היחיד, שמביא את הקסם של הארץ הטרופית הזו לעיר עם האקלים הכי טרופי בישראל - תל אביב.
הוואנה, שממוקמת על פינת הרחובות דינגוף-פרישמן, יושבת על הגבול ההגדרתי שבין מסעדה, דיינר ובר-קובני (ועל השלט שמתנוסס בכניסה כתוב בכלל "מזללה"). מבולבלים? גם אנחנו. בכל מקרה, השילוב המנצח אותו מקפידים לקיים שם בכל ערב שובה אותך בקסם מיוחד: מוזיקה צוהלת, אוכל טוב ואלכוהול לרוב. מה עוד אפשר לבקש? קשה להעביר בכתב את האווירה שיוצר השילוב הזה - כמו גם כמויות האלכוהול - בעיקר כי ביקרנו במקום בערב שבו האווירה שוברת שיאים - יום שלישי. בכל יום שלישי (ובקרוב גם בחמישי, היאח!) מתייצבת בהוואנה להקת "לוס בילונגוס", וברגע שהם מתחילים לנגן ולשיר - אז מתחיל הקסם.
מייד כשנכנסנו התחילה המוזיקה הדרום אמריקנית לסחוף אותנו עם הקצב שלה, וכדי להיכנס מהר יותר לראש ביקשנו תפריט משקאות. כמתבקש, מתהדר התפריט בהוואנה בסוגים רבים של מוחיטו - משקה הדגל של קובה. הזמנו שניים: מוחיטו סנטיאגו (44 שקל) ומוחיטו גויאבה (38 שקל). בהתחלה נבהלנו קצת מהמחירים, אבל כשהגיע הקוקטייל בכוס של חצי ליטר (!), מהודר במקל סוכר, הבנו שמהערב הערב הזה לא נצא בצעדים סימטריים.
אז המוזיקה זרמה, וגם האלכוהול. הגיע הזמן להתחיל לאכול. נתחיל בנשנשת קלה - איך הולך לכם קלמארי צרוב עם עגבניות, שום והרבה שמן זית ליד המוחיטו? לנו זה הלך נהדר. הקלמארי היה עשוי בדיוק רב, לא עניין טריוויאלי בכלל, ונעטף בטעמי שום-עגבניות חזקים, עם מיונז מתובל שטופטף סביב הצלחת (34 שקל). צלחת הקרפצ'יו (36 שקל), חוץ משהייתה פשוט מצוינת, הבהירה לנו את מה שהיינו צריכים להבין כבר כשקיבלנו את הקוקטיילים - בהוואנה אוהבים לפנק. המוטו הוא שתשלמו טיפונת יותר מהממוצע, אבל תקבלו איכות גבוהה ביותר, ומכל הלב. לצד שתי הראשונות האלו ניסינו מנה נוספת שיכולה לבוא טוב ליד המשקה, בשם "קונגרי". אלו כדורי אורז וגבינת וואחקה מקסיקנית, מטוגנים ומוגשים על שעועית שחורה (28 שקל). לא נפלנו.
את סדר הדברים שקרו ב-15 דקות הבאות אני לא זוכר במדויק ויש לכך שלוש סיבות - שני מוחיטו ומנה אחת חריפה בטירוף. המוחיטו, חצי ליטר שני לכל אחד מאיתנו, היו בטעמי מנגו והוואנה (לא יודע ולא חשוב לפרט לכם מה בדיוק הם מכילים, העיקר שהם מעולים). במרכז השולחן הניח המלצר עם חיוך ממזרי צלחת קטנה ועליה 5-6 פלפלי חלפיניו ממולאים בגבינת עזים וקולי עגבניות (27 שקל). חברים, זה לא הבר מצווה, לא הצבא וגם לא הפעם הראשונה שלי (שהתגלחתי) שהפכו אותי לגבר אמיתי, אלא כל אחד מכדורי האש האלו שהכנסתי לפה באותו ערב. החריפות שבאה מהחלפיניו-מניאק הזה היא לא כזו שמגיעה אחרי כמה רגעים וגם לא כזו ש"מרגישים אותה בגרון". זאת חריפות אמיתית, סטייל מלחמה ביולוגית עם עירק (לפני שהאמריקנים קלקלו אותה). מזל שכדי להרגיע את הפה חיכתה לנו צלחת סביצ'ה בורי (45 שקל). מאחר והיינו עוד בהתאוששות מהקרב עם חיילי הקטל הקטנים, הדג הטרי והירקות הרעננים, שתובלו כל כך בעדינות ובדיוק, היו בדיוק מה שרצינו. לקראת הסוף רצינו כל כך לנסות גם את ההמבורגר, אבל כבר אכלנו כל כך הרבה. אז רק לשם טעימה פיצלנו לשניים 200 גרם של המבורגר אלחנדרו, הספציאליטה של המקום (39 שקל). ההמבורגר היה טעים מאוד, והצטיינו במיוחד הצ'יפסים שנעשים במקום שהוגשו איתו.
זהו. נגמר האוכל, נגמר האלכוהול ואפילו הלהקה הלכה. האווירה נכנסת להילוך של לילה, רוב האנשים שעוד במקום יושבים על הבר, המוזיקה משתנה בהתאם ואנחנו מסיימים את הערב עם מוס שוקולד, קוקוס ובננות אוורירי וטרופי (35 שקל).
בדרך החוצה, ניהלנו דיון קצר עם זקנה קובנית חייכנית ורקובת שיניים שהחזיקה סיגר ענק. הזקנה הקובנית, שישבה בתוך שלט הרחוב המכוון אל "הוואנה - מזללה קובנית", שאלה אם נהנינו הערב מכל מרכיבי השילוש הקדוש: מוזיקה, אלכוהול ואוכל. הנהנו שכן, אפילו בהחלט, וצללנו לתוך מונית אלמונית, היישר אל עבר ההאנגאובר.