ישיבת המערכת שבה נהגה הקונספט שמאחורי התוכנית "לצחוק או למות" של גורי אלפי: בואו נעשה תוכנית שתהיה מצחיקה, כי זה מה שאנשים הכי אוהבים לראות בטלוויזיה - בדיחות, וגם שיהיה בה איזה מימד של ריאליטי כי גם את זה אנשים אוהבים מאוד, וכמובן קורטוב שידוכים והכי חשוב - שנוכל לקרוא לה ז'אנר עליון או סוגה עילית או איך שלא קוראים לקטגוריה האיומה הזאת, בקיצור לקרוא לזה דוקו ולהיפטר מהחובה המעיקה הזאת.
כך אולי נולדה התוכנית "לצחוק או למות", שלצערי לא באמת מציבה כאופציה את הצד הראשון של המשוואה - לצחוק. היו כמה פרסומות תוך כדי ששעשעו אותי מאוד.
אתמול, בפרק השני עסק אלפי בשאלה האם הומור הוא סקסי, או מה הקשר בין צחוק לבין משיכה מינית, או משהו מהסוג הזה. אני מודה שלא ממש הצלחתי להבין, לא כי זה היה כל-כך מסובך, אלא מפני שהעיסוק בשאלת המוצא היה כל-כך חסר דמיון וכל-כך ממוחזר, משומש ובעיקר מצחיק כמו בדיחות של דוד בבר מצווה.
התוכנית הורכבה מכמה מערכונים קצרים - עלמה זק בתפקיד סטנדאפיסטית מימי הביניים שמועלית על המוקד משום שלנשים אסור להצחיק - מדיון רב משתתפים ששאל מדוע נשים לא מספרות בדיחות גסות - אורנה בנאי שסיפרה שהיא לא רוצה שידמיינו אותה מקיימת יחסי מין - וממשימת שידוכים-ריאליטי קטנה. במשימת השידוכים יושב לו בחור אומלל, נטול חוש הומור, שיוצא לשלושה דייטים תוך כדי שאלפי, דב נבון ואלי פיניש לוחשים לו באוזן בדיחות קרש שאמורות לעזור לו להצליח. הנערות שיושבות מולו, אינן מודעות כלל וכלל לאוזניה המשתלשלת מאוזנו ולמצלמה המכוונת אליהן.
לבסוף, כדי שלא נחשוב שלא השקיעו בנו שלחה ההפקה את גורי אלפי עד ניו-יורק, "בירת הסטנדאפ העולמית", על-מנת לראיין זוג בדרנים, בעל ואישה, שהעידו על חייהם הקשים והביעו תקווה שילדם העתידי לא יבחר גם הוא במקצוע כפוי טובה ואכזרי זה.
אז למי בדיוק מיועדת תוכנית מהסוג הזה? לאלה שהחליטו שיצפאן הוא חתרני מדי בשבילם? למי שקצה נפשו בנמיכות הרוח של ערוצי הדוקו השונים ומעדיפים לטפס לגבהים של אינטלקט ושנינות בעזרת גורי אלפי?
והינה ההתנהלות האמיתית בישיבת הקונספט של הזכיינית: הרי בערוץ 10 משדרים את הישרדות באותם רגעים ממש וחייבים לנצח אותם ברייטינג. מונית הכסף כבר הוכיחה יחס הפוך בין כמות ההשקעה לכמות הרייטינג. זו מתמטיקה פשוטה. רוצים לנצח את הישרדות? צריך לשאוף הכי נמוך שאפשר.