יש משהו במסעדות סיניות אמיתיות כאלו, שהכל בהן באדום ומלא מניפות על הקיר, שמחזיר אותי לילדות. לא שגדלתי בשנחאי, אלא שבתקופה ההיסטורית ההיא לא היו בחיפה יותר מידי אלטרנטיבות, והרי אירוע משפחתי מיוחד אי אפשר היה לחגוג שוב במק דייויד. כך התגלתה עבורי חווית האכילה בצ'ון לי, הסינית האשדודית הנחשבת, כהרבה מעבר לעוד ארוחה טעימה. אחי גיל, שהתלווה אליי, מבין היטב את התקף הנוסטלגיה ושנינו מוצאים עצמנו מנסים להגות ולשחזר את שמות המנות ואת הטעמים של אז.
צ'ון לי ממוקמת מתחת למלון אורלי באשדוד, 40 דקות מתל אביב בשעות השפויות. בעבר הייתה לסניף האשדודי שלוחה באזור עין יהב בערבה, אך לא עוד. מתיישבים בשולחן צדדי ושקט, ממש מתחת לרמקול המזמזם חרישית מוזיקה סינית אמיתית כמיטב המסורת. מיטל, הבעלים שממלאת תקן של מלצרית הערב, ניגשת ובידה תפריטים. יש מיליארד סינים ובמבט ראשון נדמה שלכל אחד מהם הותאמה מנה אישית בתפריט של צ'ון לי. מינימליזם הגורמה התל אביבי, שכלליו מחייבים תפריט בן שתי מנות לבחירה, נשאר כנראה הרחק מאחור. בצ'ון לי תוכלו לבחור, אחרי מנות הפתיחה והמרקים כמובן, בין מנות אורז, אטריות, ירקות, בקר, עוף, ברווז, דגים, שרימפס, קלמארי ועוד. כל אחת מאלו מופיעה בוורסיות שונות לגמרי משכנתה לתפריט.
פתחנו במנת ספריבס ברוטב חמוץ-מתוק (55 שקל), מנת סלט סיני לריכוך הספריבס (20 שקל) ומנת וון-טון (30 שקל), ליתר ביטחון. בצד, כוס מיץ לגיל ומים מינרליים לי. פחות מעשר דקות חולפות והמנות מתחילות להצטופף על שולחננו. הספריבס והוון-טון על הפתיליה האותנטית והסלט הרענן משגיח מהצד. מנת הספריבס טעימה ביותר, הבשר רך וספוג בטעם המתקתק של הרוטב. הסלט הסיני ממלא את תפקידו היטב ובחמצמצותו האופיינית מרכך את נפילת הבשר הלבן על דפנות קיבותינו החשופות. הוון-טון הגיעו בגרסה המטוגנת, למרות שבתפריט מופיעה גם האופציה המאודה. בוורסיה שבחרנו, כיסוני הבצק ממולאים בבשר, מטוגנים בשמן עמוק ונעטפים ברוטב סויה. ערכים תזונתיים גבוהים לא מצאנו במנה הזו. מצד שני, כרגע סיימנו לטחון צלעות חזיר כך שאין לנו באמת זכות לחפש. הוון-טון טעים ושמונה היחידות שלו שהופיעו בצלחת (וחוסלו עד האחרונה שבהן) בהחלט שוות את המחיר.
לעיקריות, מנה אחת של קלמארי בשום (60 שקל) ומנת ברווז ברוטב סצ'ואן (55 שקל). שתי המנות מלוות בקערת אורז לצידן ומלאות ברוטב עסיסי וריחני. לא חרגנו ממנהגנו גם בעיקריות ולקחנו לצד הבשרים מנת נבטים מוקפצים (25 שקל), לאיזון הכבדות. המנות של צ'ון לי מצוינות, על זה באשדוד אין ויכוח. הבנתי את זה רק לקראת סיום הקלמארי, אז גיליתי שמאחוריי כבר שלוש ראשונות ועיקרית וחצי ופשוט לא שמתי לב שעל השולחן אין רוטב חמוץ-מתוק או צ'ילי לחיזוק התיבול. עד כדי כך הוא מיותר שם. מנת הקלמארי גדושת שום ריחני ובמנת הברווז יש כמות בשר עסיסי שבקלות יכולה להשביע גם זוג רעב. הנבטים המוקפצים היו בווק בדיוק למשך הזמן הנדרש כדי להפוך אותם לאכילים מבלי לחצות את גבול ה"מושיות" ממנו אף נבט עוד לא שב. מעליהם מעט סויה ומעט יותר מדי שמן, ובסך-הכל הם היו טעימים וחוסלו כליל.
לסיום, שני אספרסו ומנת אננס מטוגן עם גלידה (20 שקל). אשכרה אננס מטוגן. הייתי בטוח שזו נחלת העבר שנטמנה במעמקי נשייתי, ממש ליד הרוגטקה והגוגואים. אז זהו, שלא. האננס חי בועט, מלא בסירופ שוקולד וטעים מתמיד. גלידת השוקולד שלידו יוצרת את קונטרסט הטמפרטורות הכיפי, אם כי שנינו מסכימים שווניל נייטרלי במקומה היה מתבקש.
הארוחה בצ'ון לי הייתה טעימה מאד ומשתלמת. מי מכם שישכיל לבקר בה ברביעי יזכה לארוחת אכול כפי יכולתך ב-49 שקל בלבד, כולל שתייה. בתל אביב אין דברים כאלה, אז שלא יתפלאו בצ'ון לי אם יראו את פניי עטויי הארשת הנוסטלגית גם ברביעי הבא.