הצדדים מצויים בהליך גירושין, במסגרתו נתבררה תובענת המשיבה לתשלום מזונות קטינים. המבקש סובל מנכות משמעותית, והכנסתו הממוצעת עומדת על 4,800 ש"ח לחודש. משכורתה של המשיבה גבוהה משל המבקש. בית המשפט לענייני משפחה קבע, לעניין המזונות, כי המבקש ישלם מזונות לשני ילדיהם של בני הזוג, יחד, סך של 3,000 ש"ח לחודש, ובמידת הצורך ישא במחצית הוצאותיהם החריגות.
המשיבה ערערה על פסק דינו של בית המשפט וזה התקבל חלקית. כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה דנן, בה נטען, כי נוכח הפער בהכנסות הצדדים, היה על בית המשפט לחלק את הנשיאה במזונות הילדים באופן שוויוני בין שניהם; זאת, תוך הפנייה לבע"מ 5750/03 אוחנה נ' אוחנה.
בית המשפט ציין, כי שאלת הנשיאה השוויונית במזונות ילדים היא סוגייה "חשובה ומורכבת - אנושית, חברתית, הלכתית ומשפטית". דומה כי מותבים שונים נקטו גישות שונות לגבי אופן הנשיאה במזונות. ברם, במקרה דנא נפסקו המזונות על הצד הנמוך, אף מבלי להידרש לאי פירוטם של נכסי המבקש. בנסיבות אלה - בהן המשמורת מסורה למשיבה, שבאופן מעשי תשא בחלק ניכר מהוצאות הילדים - קשה להלום התערבות ערעורית בגלגול נוסף להפחתת שיעור המזונות, לאחר שצרכי הילדים ואפשרויות המבקש עמדו בפני שתי ערכאות.
לא זו אף זו, נושא מזונות הוא אינו סופי, עם השתנות נסיבות, ודברים אלה אמורים אף לגבי טענת המבקש באשר לשינוי נסיבות נורמטיבי בהגיע הילדים לגיל 15. גיל זה אינו רחוק וגם מסיבה זו אין מקום להתערבות. אשר לסוגייה העקרונית של חלוקת נטל מזונות הקטינים, בעוד שבמשפחה ה"היסטורית", ברוב המקרים הייתה האישה אשר על הבית והבעל "שר החוץ" המפרנס בעולם, אולם כיום הנטייה היא יותר ויותר כי שני בני הזוג ייצאו לעבודה.
יתר על כן, יש שיתוף גובר והולך של האב במטלות גידול הילדים, עד כדי שותפות רחבת הבטים ויישומים בין בני הזוג במקרים רבים. לכך אין המשפט אוטם את עיניו ואוזניו. מנגד, עדיין נודעת, בגילאים קטנים במיוחד, דומיננטיות לאם ביחס להשקעה בטיפול בילדים; ועוד, במשפחות פרודות, ההורה המשמורן (על-פי רוב האם) משקיע משמעותית יותר ממשנהו בטרחה הכרוכה בגידול הילדים, וגם לכך יש ליתן ביטוי. ביטויים לכך אפשריים גם במסגרת הדין האישי, ולעניין יהודים – ההלכה, בגדרי פרשנות לחובות המוחלטות שעל האב (כמו עד גיל 6) ולמשמעו של דין צדקה (בגילים 15-6), שלא לדבר על מה שמעבר לגילים אלה.