אף פעם לא הבנתי את הקונספט של לא להתמלא מהלחם. אני אוהבת לחם. במיוחד כשהוא פוקאצ'ה משוחה בשמן זית, זרועה בגרגירי מלח גס וחמה מהטאבון. ובמיוחד כשלידה נחים להם בבטחה זיתים, שיני שום קונפי ואיולי משובח. האמת היא, שבניגוד לשאר היקום שמתהדר בקיבה נפרדת לקינוחים, לי יש קיבה נפרדת ללחם ופירה. אבל, כיוון שביליתי כמה שנים בפקולטה למדעי הדשא באוניברסיטת ת"א, למדתי שכל תזה מחייבת אנטי-תזה שתסנטז את כל הטיעון ולכן הצטיידתי בחובב בשר, שלא לומר אוהב, שלא לומר מסמפט פלוס-פלוס. כה חובב הוא, שבדרך כלל הוא מעדיף שידיים זרות לא יגעו לו בסטייק ושיעבור מינימום זמן בין הקצב הקבוע שלו למחבת הגריל. וכן, שיהיה מידיום-רייר בבקשה.
כשמאבק האיתנים הזה בין החלבונים לפחמימות מלווה אותנו כל הדרך לנס ציונה, הגענו לטוקופיה, מסעדת השף הכשרה של קובי דלל, שגאה לציין 9 שנות קיום וכמעט שנה וחצי של חזרה קולינארית בתשובה, שהתבררה כמוצלחת ובעיקר כמאפשרת לשף לנהל חיי משפחה תקינים. המקום, כך מתברר, מציע דיל אפקטיבי גם בשעות הערב, כך שבמחיר המנה העיקרית תקבלו גם את הפוקאצ'ה המצוינת (בכל מובן) לעיל ומנה ראשונה לבחירתכם. אנחנו חרגנו מהדיל ודגמנו לנו כמעט את כל תפריט הראשונות ובשורה התחתונה, רשמו לפניכם את מקלות הכבש העטופים בצק פריך ומוגשים על סלט עגבניות ולימון כבוש ברוטב טחינה לבנה, את פטה הכבד הטוב שלצידו ריבת בצל קלאסית, את החציל הקלוי והכנפיים בסצ'ואן שהיו אף הם אפקטיביים וטעימים, וכמובן שמבחינתי הפלוס של כולם היה שאפשר היה ללוות אותם עם פוקאצ'ה מהבילה.
אחרי שקיבלתי את אזהרת ה"אל תתמלאי מהפוקאצ'ה" המסורתית ופצחתי בנאום לאומה על האפליה השיטתית והמחפירה נגד חלק משמעותי מאבות המזון, הגיעו העיקריות. סטייק אנטרקוט במשקל קליל של 400 גרם (127 שקל), שלצידו (ולא עליו, תודה לאל) רוטב יין וציר בקר ורוטב חרדל, ודניס (צ'יפורה מים סוף) בטכניקת סרקופג (139 שקל). חובב הבשר ציין בפה מלא שהאנטרקוט עשוי בדיוק כמו שהוא ביקש ואני נהניתי לי מדג עסיסי ביותר שלצידו, איך לא, פירה. כשהפירה הגיע לשולחן קלטתי מעט מאוחר מידי שלפי חוקי הכשרות לא ניתן לעשות בדיוק פירה א-לה-רובשון, אבל לשמחתי גיליתי שגם כך אפשר להגיע לתוצאות נימוחות למשעי. לצד האנטרקוט הגיעו ירקות קלויים ואת הדג ליווה גם סלט ירוק מרענן בלימוניותו. בהתאמה מסורתית משהו למנות שתינו יין לבן ואדום, סוביניון בלאן שרדונה וקברנה שיראז, מסדרת "יוגב" של בנימינה. בגזרת האלכוהול טעמנו גם שני קוקטיילים משובחים האחד עם קיווי ומידורי והשני עם סברס וסאות'רן קומפורט.
בין אם התמלאנו מהפחמימות או מהחלבונים, הגענו לשלב הקינוחים בלי אוויר ובלי קיבה נפרדת כמקובל. ואף על-פי כן, פונדנט שוקולד מריר (36 שקל) הוא מהקינוחים שבהחלט שומרים על איכותם גם בוורסיה הכשרה וכך גם עוגת ביסקוויטים מצופה גנאש שוקולד מבריק (28 שקל).
הקרב היה צמוד. לא ממש ברור מי ניצח. מה שברור שמהפוקאצ'ה ומהאנטרקוט לא נשארו שרידים בשטח שיספרו את הסיפור.