יחסי אהבה-שנאה, זה מה שיש לי עם תל אביב. כשאני כבר פוסעת בין רחובותיה, אין מאושרת ממני. הבעיה מתחילה כשעליי למצוא בה חניה. אז אני מוצאת שיש בי זעם עצום ושנאה תהומית לרכבים, מדרכות ופקחים מרירים שכבר התחילו לרשום דוח ולא מסוגלים להפסיק. חוק מרפי קובע: תמיד אמצא חניה בצד שדורש תו אזורי.
חוק מרפי שני קובע: אם כבר מצאתי חניה בצד הנכון, תיגמר לי הבטריה באיזי-פארק, אדרוך על מסטיק ואפול לתוך בור ללא מכסה ברחוב. איך שלא יהיה, תל אביב כואבת לי. נווה צדק דווקא לא. מתחם סוזן דלל וגרורותיו הוא סוג של שמורת טבע בעיר הידועה לשמצה ולהערצה. החנויות מבריקות ומלאות הפתעה, יש בו די והותר חניה, הכבישים קטנים ונדמה כי כל יום הוא כיפור. שלא לדבר על האוכלוסיה שסובבת את המקום, שתמיד גורמת לי לפנטז איך אני מגדלת במקום הזה שני ילדים, כלב ותוכי ומתהלכת עם בן זוגי יד ביד: אני בשרוואל, הוא בחולצת כפתורים פתוחה ברישול ושנינו פוסעים בהילוך איטי אל עבר השקיעה.
זו הסיבה שבחרתי במסעדת "אוקינוואה" לזמן איכות עם ר' היקר. רק על המיקום המוצלח בשכונה של סוזן דלל והתפאורה הנעימה, המקום זוכה לדוז פואה. אומנם אין לו חניה אישית, אך לקח לנו סיבוב אחד בלבד ולא יותר מחמש דקות לאתר פינה קרובה לחנות את הרכב. מסעדת הסושי מותאמת לאג'נדה של המתחם: היא קטנה, אינטימית, כמעט משפחתית, ומקפידה על מוזיקה איכותית בווליום הנכון, תאורה מעומעמת ועיצוב בגוונים חמים ומחבקים. כיאה לסושי בר אותנטי, אנו חשופים, מחד, לידיו הזריזות של אשף הסושי שיודע לנהוג באבוקדו, טונה וסלמון באלגנטיות מעוררת קנאה ומאידך לרחוב הפתוח ומעורר העניין.
אנחנו פותחים בסלט וואקמה ומלפפון בצ'ילי ולימון (25 ש"ח) בהמלצתו של המלצר. המנה מוגשת בצלחת דמוית כף גדולה לבנה כשלצידה כוסות קטנטנות המלאות בלימון ובמטבל החריף. ההגשה נפלאה. ר' מתלהב מהסלט והתיבול, אני נוגסת בפטריות ומלקטת את האטריות, אך דואגת לשמור את האנרגיות שלי לסושי. אחרי הכל, מי צריך תרד כשיש אצה?
בגזרת הסושי, אנו בוחרים להתפנק בספיישלים: סוקו סלמון (רול סלמון פריך בציפוי אבוקדו - 35 ש"ח), ספייסי טונה (טונה אדומה ורוטב חריף - 36 ₪) ואביקיו מאקי (שרימפס בטמפורה - 36 ש"ח).
גם מנות הסושי מוגשות עם חשיבה מוקדמת: דיוק סימטרי של כל מבחר הסושי על גבי צלחת שחורה שמקפיצה את הצבעים של המנה ומרטיטה את ליבי. אני מתחילה במלאכה עם הידיים, יסלחו לי אשפי הסושי והצ'ופסטיקס בכל העולם. כל המנות מגיעות ביחידות של שש. הסוקו סלמון והשרימפס בטמפורה מדהימות. הדגים טריים וקריספיים, נאים אך עדיין חמים מהטיגון בטמפורה וציפוי האבוקדו מוסיף צבע והרבה טעם וריח רענן. עם זאת, על אף שהורגלתי היטב לחריף של החריימה בערבי שישי, את מנת הספייסי טונה אני משאירה לר'. לא יודעת אם היא הייתה חריפה מדי או שהסלמון היה טוב מדי, אבל הפרדת כוחות נעשתה וכל אחד יצא מרוצה.
לקינוח, אנחנו מבקשים קדאיף עם גלידת חלבה. מנה מוצלחת במיוחד. אוורירית, זוגית ולא גדולה מדי. קצת כמו נווה צדק. אנחנו עוזבים את המקום בלי הצורך המכאיב לפתוח כפתור, בלי להיחנק מבולמוס מיותר ובלי לשנוא את עצמי ביום למחרת כשהג'ינס לא נסגר. שוב. זה נחמד לצאת בתחושה נינוחה שכזאת. בדרך למכונית, אני רואה זוג חולף על פנינו. היא בשרוואל, הוא בחולצת כפתורים פתוחה ברישול. אני תוהה אם יש להם תוכי. זה יכול להיות מגניב, לא?