אחר-הצהריים מפנקים לכם. כאן שירה, מפונקת, תל אביב. רוצים שינוי? רוצים. רוצים ניתוק? רוצים. אז יאללה, הבה נזדחל הגלילה.
מפתיע, אבל בתור סחבה עירונית חסרת מעש השואפת להתמזג עם המזרון באופן אבסולוטי ביום מן הימים (זה עוד יקרה, אתם תראו, ואז כולכם תאכלו את הכובע), מימיי לא פקדתי צימר כלשהו. ותאמינו לי, זה לא שלא רציתי. שלא כמו שימי, המצ'ועמם לשמצה מ'ארץ נהדרת' שאמר ל'גיברת בעלת הצימר': "אבל כמה אני יכול להקשיב לשקט? זה נשמע אותו דבר!", מהמצרך היקר הזה - דממת אלחוט - אני ממש לא נבהלת. נהפוך הוא, רק תנו להשתיק כמה פיות ותראו בחורה מאושרת ונתונה בהתקף פסיכוטי מהי.
נסתרות הן דרכי האל, כך אומרים אנשים שנמצאים איתו בקשר רציף לפחות, וכך יצא שדווקא כשנפלה בחלקי ההזדמנות המפנקת לאכלס צימר מפנק בגליל המפנק, השלכתי את הזוגיות הממושכת והלא מפנקת שלי היאורה. למושב אמירים, אם כן, באה איתי דנה, עגלה, תל אביב.
אמירים הוא מושב וכפר נופש טבעוני-צמחוני בגליל העליון, שהוקם בשנית ב-1958 על-ידי ניצולי שואה צמחוניים, שרצו לייסד את היישוב הראשון בארץ שתושביו יימנעו מהרג בעלי חיים לצורך מאכל, ובכלל. בקיצור, מקום של שנטיפונים.
עם השנים, הפך המושב למעוז הצימרים הראשון בארץ, בעיקר בשל העובדה שתושביו סירבו לעבוד בתעשיית הבשר המקומית, ובשל הקרבה לצפת המתוירת, אליה מגיעות רווקות אומללות המשתטחות על קברי צדיקים. היום תמצאו שם 180 משפחות, ועשרות מסעדות, בתי הארחה, מרכזי ספא וטיפולים הוליסטיים מכל זן אפשרי, משתלות, גלריות ובתי אמנים. מסביב, נמצאים מצפה 'רבין' לכינרת, 'יד מנחם' - מצפה ואנדרטת זיכרון, בניין משטרה מהתקופה הבריטית, מצד עתיק מהתקופה הכנענית ושבילי טיולים ברחבי שמורת הטבע. כצפוי, דבר מכל אלה לא דיבר אל לבי למעט בתי ההארחה, כיוון שחזיתי מראש שיהיה בהם מזרון.
אנחנו ניווטנו אל מלון אמירי הגליל, שממוקם מטרים ספורים לפני הכניסה למושב. זה טוב לנו, כי משמעות הדבר היא שהמסעדה במלון - "גילי" שמה - מיועדת לא רק למי שחושב שבשר זה רצח, אלא גם למי שסבור שזה בעיקר טעים רצח. אחרי השתאות מהחדר - המפנק, המפנק - שקיבלנו (היה שם אפילו עיתון לשבת! ומיץ תפוזים!), בהייה ממושכת בנוף המרהיב וניסיון התמזגות ראשון עם המזרון, ירדנו למלא את כרסנו במסעדה, שממוקמת בפטיו המקסים של המלון.
גילי זו, מוגדרת כמסעדת שף, וכמדומני, הגדרה זו עושה לה עוול קל, ובעיקר לסועדים חדורי הציפייה. אז לפני שנתחיל, בואו פשוט נקרא לה בשמה - "מסעדה גלילית", ונימנע מציפיות מיותרות למנות גורמה מבריקות ומעוצבות. המסעדה עובדת לפי שטנץ קבוע - מדי יום מוציא השף, גילי אלטמן, ארוחה מלאה בת שש מנות, המתחלפות בהתאם לעונות השנה ולזמינות המוצרים. המחיר: 140 שקל.
הארוחה נפתחה ביין מבעבע בכוסות שוט, מהזן שמעלה בפה זיכרונות מפנטזיה, ולא מהסוג שכיף לשחזר. קיבלנו תפריט יין, והתבשרנו כעבור כמה דקות כי המגילה הקשורה בסרט קש שמונחת על השולחן היא למעשה התפריט (ציטוט מדויק: "דרך אגב, זה התפריט"). המלצרית החביבה ששירתה אותנו, הפגינה ידענות מפתיעה בהיצע היינות ולבסוף, בהמלצתה, בחרנו בקברנה סוביניון מסדרת ירדן של רמת הגולן (180 שקל).
על השולחן הונחו מאזטים מוצלחים ביותר - סלק מתוק ופיקנטי בלימון, עדשים ירוקות בפסטו, קרם שעועית בלקנית מתקתק שהועשר בבצל מטוגן והיה יציאה מעולה, וחצילים בעלי טעמי קלייה עזים עם בצל ירוק ועגבניות מיובשות.
למנות ראשונות, הזמנו סלט עלי גינה עם צנוברים וכדורי אבטיח ברוטב ויניגרט נענע. על אף הפצרות המלצרית, הצלחנו להשמיט ממנו את מוטיב האבטיח. גם לסלט הצליח לא רע איתנו, כל עוד כינינו אותו סלט גלילי, ולא סלט שף. מנה נוספת הייתה חציל בלאדי ברוטב טחינה, עם קוביות עגבניה טריה, שלא היה מלהיב במיוחד - טריות קיצונית ועשייה במקום היא שם המשחק במנה כזו.
בין המנות הראשונות לעיקריות, הוגשו ספלים עם מרק קישואים והמון שמיר ומרק כתום, שהיו בסדר גמור. לגמנו אותם, ומייד עברנו לבשר - תבשיל טלה ביין לבן על מצע מג'דרה, ומנת נתחי עגל מעושנים ברוטב ירקות שורש וברביקיו. שתיהן היו טעימות למדי, אך בכל זאת - בצימר כה מפנק, הייתי שמחה אם היו מפנקים אותי בבשר איכותי יותר.
לקינוח, קיבלנו צלחת ביתית למראה עם פאי אגוזים, קרפצ'יו מלון (למעשה, פרוסות דקיקות של מלון), פרפה חלבה וקונפיטורת סלק. זה הרגיש קצת כמו צלחת מתוקים שסבתא מהנדסת בסוף הארוחה, ויודעים מה? היא כבר לא עושה את זה יותר מאז שהיא בבית אבות. אני באמת צריכה להתקשר יותר, במקום ללכת לצימרים. את המתוקים הללו ליווה תה צמחים טעים ואדמדם, ואנחנו חתמנו את הערב בנשיקה (כלומר, בצפייה בהופעה של פול סיימון בערוץ 1). היה מפנק, בסך-הכל.