התובעת, ארכיאולוגית בהשכלתה, פוטרה מעבודתה ברשות העתיקות (להלן: "הרשות"), בחודש דצמבר 2003. לטענתה פיטוריה אירעו בזיקה ישירה לתלונתה בפני הרשות כי הנתבע, איאד עואודה, שהוא ממלא-מקום מפקח נפת חדרה במרחב המרכז מטעמה של הרשות, הטריד אותה מינית במהלך עבודתם.
בית הדין לעבודה, דן בסעיף 3 לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 הקובע את הגדרות המונח "הטרדה מינית" וסעיף 4 שלאחריו קובע את האיסור לביצוע מעשה שיש בו הטרדה מינית. בית הדין הזכיר, כי בע"ע 274/06 פלונית נ' אלמוני – (להלן: "פרשת פלונית"), נקבע: "מבחינה משפטית אין הגדרה אחת אוניברסאלית מקובלת ומוסכמת למונח "הטרדה מינית". יש מדינות בהן החקיקה כוללת הגדרה קצרה וצרה, ויש שבהן הגדרה רחבה. בעניין זה כבר נקבע, כי בגדר המושג "הטרדה מינית" נכללים סוגים שונים של מעשים אסורים וקיימת קשת רחבה של מקרים במדרג חומרה שונה".
במקרה דנן, חרף הקשיים בגרסת התובעת, בית הדין התרשם כי אמת בפי התובעת בכל הנוגע לטענתה שהנתבע הציע לה להיות חברתו. כמו כן, נמצאה ראיה ברורה לגרסת התובעת כי הנתבע שינה את התנהגותו כלפיה על-רקע סירובה להיענות להצעותיו כי תהיה חברתו. הנתבע לא בחל בניסיונותיו להשיג את חברותה של התובעת וניסה לרפות את ידיה כשתיאר באוזניה את לעג חבריו לעבודה על אישיותה. בכך ניסה הנתבע לכבוש את לבה ולרכוש את אמונה בו.
בית הדין ציין, כי המחוקק הגדיר "הטרדה מינית", כהצעות חוזרות בעלות אופי מיני וכן כהתייחסויות חוזרות המופנות לאדם המתמקדות במיניותו, כשאותו אדם הראה למטריד כי אינו מעוניין בהצעותיו. במקרה דנן, נקבע, כי התובעת אימצה גישה סובייקטיבית למונח "הטרדה מינית" ועשתה בו שימוש שאינו עולה בקנה אחד עם הממד האובייקטיבי. התובעת סיפקה פרשנות מוגזמת, או למצער קיצונית משהו, לביטויי התנהגות שונים שהוצגו כלפיה, ושבהתאם לנסיבות, לאישיותה ולסגנון הופעתה המערביים רחוקים מ"הטרדה מינית".
עם זאת, גם התנהגות הנתבע כלפיה נתונה לפרשנות. הביטויים שבהם השתמש הנתבע כשלעצמם אינם יוצרים מצג חד וחלק של הטרדה מינית. המקרה יכול היה, ליפול בין המקרים המוטלים בספק, אותם מקרים גבוליים. אלמלא עסקנו ביחסי מרות שבמקום עבודה, ניתן היה להסיק כי פרשנותה הסובייקטיבית של התובעת את דפוסי ההתנהגות של גברים כלפיה, רחוקה מרחק רב מאוד מהפרשנות האובייקטיבית הסבירה שניתן לתת להתנהגות זו. אלא, שפסיקת בית הדין הארצי בפרשת פלונית, הנשענת על הוראות המחוקק בסעיף 3(א)(6)(ג) לחוק, תובעות מאותם בעלי מרות להציב לעצמם רף גבוה מאוד ביחסיהם עם הכפופים להם.
למרות הספק שהתעורר בנסיבות המקרה הרי שבהתחשב במסגרת יחסי העבודה שהתקיימו בין התובעת לבין הנתבע ובהתחשב בחובת הזהירות המוגברת המוטלת על כתפי בעל מרות, התובעת הוטרדה מינית על-ידי הנתבע, בהצעותיו החוזרות שהופנו אליה. בית הדין ציין כי סכום הפיצוי נתון לשיקול דעתו, ולנוכח הקשיים כמו גם לאור העובדה כי התנהגות הנתבע נמצאה פסולה אך ורק בהקשר של יחסי העבודה, נפסק כי על הנתבע לשלם לתובעת סך של 15,000ש"ח.