כבר די הרבה זמן שלא אספתי את מה שנשאר ממני בשעת לילה מאוחרת מאיזה בר תל אביבי רוגש, מבטיח הבטחה כוזבת נוספת לכבד שזו הפעם האחרונה שהוא נדרש לכזה מאמץ, נותן כמה שאיפות עמוקות מתוך מה שהיה פעם החולצה שלי כתחליף לסיגריה אחרונה וגורר זוג רגלים עייפות, בודדות ונכלמות לכיוון הבית. זה לא שמשהו השתנה בעיר - ברים חדשים ממשיכים להיפתח להיסגר בקצב מסחרר, העם היושב בציון עדיין מבלה באמצע השבוע בשעות שמוכיחות לי באופן כמעט מוחלט שרק אני עובד בבוקר המחרת, אבל לזוגיות המתהדקת יש השפעה ברורה על כל העניין. חלק ניכר מהסיבות (סיבה זה יותר מדוייק) לקפוץ מבר לבר כאחוז תזזית, בחיפוש אחר הקהל עם הגנום האנושי המוצלח ביותר, כבר לא כל כך קיימות.
למרות האמור למעלה, אני ואדומת השיער, בפרץ של אנרגיות לא אופייניות, החלטנו לתת בראש וללכת על ערב של רווקות מדומה ולשם כך הגענו לבר-מסעדה 'ארנולד' בשעת לילה מוקדמת. הרבה מילים כבר נשפכו על ההיסטוריה של המקום כמוסד תל אביבי שהתחיל כדוכן חצילים לפני כמעט חמישים שנה והתמקם מחדש בשלוש השנים האחרונות בפינה שקטה בסמוך לאצטדיון הדר יוסף, כעשר דקות נסיעה ממרכז תל אביב. היסטוריה זה חשוב, אבל אנחנו באנו לבדוק מה יש להווה להציע.
כמאותגר חנייה בפוטנציה, ההצעה הראשונה שהתקבלה בברכה היא החנייה הענקית שנמצאת כפסע מהמקום, חינם לכל דורש. כמה צעדים נוספים ואנחנו בפנים. העיצוב בארנולד מזכיר בר חמים באירופה (פלאשבקים מכמה מקומות בגרמניה). וויטראז'ים צבעוניים שמקיפים את החלל הפנימי חברו עם עוד כמה תמונות ואפילו הדלת מהמקום הקודם, בר לא גדול אך מרכזי וספה קטנה שמתמזגת באזור השולחנות. ישנם גם מקומות ישיבה בחוץ שמאפשרים תצפית על כל האתלטים שלא יגיעו לבייג'ינג השנה.
התיישבנו על הבר. אני התקררתי עם חצי הוגרדן (27 שקל) והאדומה הלכה על חצי טובורג (22 שקל). סיבוב צ'ייסרים של גראנט'ס (17 שקל לאחד) וניגשנו לבדוק מה יש לתפריט להציע. בתור פתיחונים בחרנו בפלטה הכוללת ארבע סוגי מתאבנים לבחירה (35 שקל). בחרנו בבאבא גנוש (חציל בטחינה), חציל פיקנטי, סלסת עגבניות וחציל בולגרי וריפדנו בעזרתם את הקיבה לסיבוב הצ'ייסרים השני שלא איחר להגיע. אט אט, ביחד עם האלכוהול, מתחילה לחלחל התחושה שמבדילה את המקום מהרבה ברים אחרים שהייתי בהם. זה התחיל במוזיקה שאיפשרה לשיחה בינינו להתנהל בלי צעקות (טוב, כמעט בלי צעקות) והמשיך בפרצופים המחייכים של הצוות ושל האנשים האחרים מסביבנו, שהשרו אווירה שמחה ולא מנוכרת. יונתן הברמן, הנכד של ארנולד המקורי, חלק איתנו כמה סיפורים הזויים לפני שצללנו למנות הראשונות. הזמנו קרפצ'יו סינטה עם פרמזן, בלסמי ושמן זית (35 שקל), קלמארי יצחקי, מנה מצויינת (שהורכבה בהשראת אחד הלקוחות) וכוללת קלמרי עם פטריות שמפיניון, יין לבן ושמן שומשום (49 שקל) וקדאיף נוסח בלקן - ארבע רולים של קדאיף ממולאים בחצילים, גבינה וירקות ומוגשים חם (39 שקל), שהיו טעימים מאוד.
סיבוב שלישי של צ'ייסרים חיבר אותנו למקום ולחיוכים באופן סופי ויואב, בעל המקום שעצר להגיד שלום, סיפק לנו על קצה המזלג אנקדוטות מהעבר המפואר של המקום. השיחה נקטעה רק כדי להתמודד עם העיקריות שהגיעו. קדרת פירות ים עם שרימפס, קלמרי, מולים וסרטנים ברוטב של מרטיני רוסו, ציר דגים, אורגנו וחמאה (88 שקל) והמבורגר הבית, 250 גרם של בשר מוגש בלחמנייה עם פלחי צ'יפס וירקות פרוסים (49 שקל) שהוספנו לו פטריות פורטבלו (7 שקל) וקיבלנו מנה עסיסית וטעימה איתה העלמנו עוד סיבוב של גרנט'ס ושליש נוסף של הוגרדן.
סיכום קצר של מצב העייפות ואנחנו נפרדים (מתי הספקנו להכיר פה את כולם?) ומתנדנדים החוצה בהרגשה שהיה משהו קסום בערב הזה. צריך להגיע לכאן כדי להיזכר שישנם ברים ספורים בתל אביב שיכולים לתת לך את התחושה הנינוחה והקלילה הזו שבארנולד השכילו לשמר לאורך השנים, יחד עם השירות מעולה והמיקום הייחודי. אנחנו עוד נתנדנד לפה בחזרה.