אזור התעשיה ראשון לציון, שזכה לשם הסקסי יותר 'מתחם המסעדות', הוא אזור בו אכלתי הרבה מאוד פעמים, במסעדות טובות יותר וטובות פחות. אבל תמיד חיכיתי לאחת שתהיה ה-מסעדה של האזור. לצערי, גם כשזו נפתחה, לקח לי יותר מדי זמן עד שהגעתי אליה. מכיוון שמוטב מאוחר מאשר מאוחר יותר, הבאתי את עצמי וסחבתי איתי את אלון למסעדת 'ניהו', שמגדיר את עצמה כדיינר באווירה ניו-יורקית. אני לא חושב שהמקום צריך הגדרות מחו"ל, יש לו מספיק שיק משל עצמו. העיצוב המוקפד - צעיר אך אלגנטי - נראה עוד מבחוץ, דבר חשוב באזור הומה אנשים והומה מסעדות. בפנים בר גדול עם כסאות כבדים, מסביב שולחנות עם כסאות כבדים עוד יותר, גופי תאורה נוצצים שיורדים מהתקרה ומוזיקה מתאימה ברקע, שמשתנה בשעות המאוחרות כשהסגנון הופך ליותר ברי.
ומה באוכל? השם אולי אומר דיינר אבל הכיוון הוא יותר ביסטרו. פתחנו את הארוחה עם קרפצ'יו צ'ילי (39 שקל) ועם טרין כבד עוף (34 שקל). טרין הכבד היה מצוין - שתי פרוסות עבות של ממרח רך (אפשר להגיד ממרך?) אבל יציב, מאוזן בטעמים ועשיר ביותר. לצידן, שתי חתיכות של קונפיטורת אגס וטוסטונים. הצלחת חוסלה, נוגבה וסביר שהוחזרה ישירות למדף, בלי שום צורך לשטוף אותה. מנת הקרפצ'יו לעומתה, הייתה מאכזבת. המנה נשמעה מעניינת מאוד - פרוסות פילה בקר דקיקות מתובלות בלימון, שמן זית, פלפל צ'ילי טרי ועלי כוסברה. הבשר אכן היה רך, כיאה לפילה, אך טעמו אבד לחלוטין בתוך הלימון. בנוסף, הצ'ילי הגיע בחתיכות גדולות ולא קצוץ כמו שהייתי מצפה, כך שכל ביס טמן בחובו בעירה גדולה, שהשתלטה גם היא על הטעם.
בעיקריות הלכנו על הארדקור - סטייק אנטרקוט (98 שקל) והמבורגר כבש (44 שקל). הסטייק, שהגיע MW ולא M כמו שביקשנו, היה בכל זאת מצוין. הוא בא עם צלחת גדולה מאוד של פירה, עם מח עצם (שאלון טעם והעביר כלאחר כבוד אלי) ושום אפוי. כמעט כל ה-300 גרם נעלמו לפני שהמנה שלי, על כל מסדר הרטבים שלה, הגיעה. והיא הגיעה רבותי. עם שם מחייב כמו שלה - המבורגר כבש חלפיניו סיזלר, יש לה מזל שהיא סיפקה את הסחורה. ההמבורגר עצמו - נחטא לרגע ונקרא לו הקציצה - נצלה על הגריל במדויק (הפעם ביקשנו וקיבלנו MW) והיה אחד הטעימים שאכלתי. מתובל היטב ועם טעם חזק, אבל לא מדי, של כבש. הלחמנייה הייתה טרייה ונסגרה על הקציצה, לא לפני שעל זו הונחתו פלפלי חלפיניו (פלפל מקסיקני חריף) וגוואקמולה (תוספת שלי, לא במקור). הצ'יפס שליד היה שמנוני ורך מדי, אבל בינינו, למי היה זמן להתעסק איתו בכלל? מכיוון שעד שסיימתי להנדס לעצמי את ההמבורגר, אלון חיסל את הסטייק שלו, ואז ישב ובהה בבהמה (זה אני) מחסל את הבהמה (ההמבורגר). ברור לכם שזה לא לקח יותר מדי זמן. נקודת זכות נוספת לניהו - יש להם ג'ינג'ר אייל שאני כל כך אוהב לשתות עם מנות שכאלה, ונמכר רק במסעדות מעטות.
כשחשבנו לקחת את הבנות ולעבור לגור באזור כדי שנוכל לבוא יותר, הבנו שלא נוכל לקבל החלטה שקולה בלי לנסות משהו מהקינוחים. למרות ניסיונות השכנוע של המלצר שנזמין איזה הר של פנקייקים עם בננות וכל מיני דברים שכנראה שהיו נשארים בצלחת, לקחנו דווקא מנה קרה וקלה יותר - קנל שקדים וטופי (36 שקל). קנלים (כדורים בצורת אליפסה) של גלידת וניל נעטפו בהמון פרוסות שקדים ומעל, ומסביב נמזג רוטב טופי מתוק-מתוק. צלחת אחת כזאת לשנינו, אחרי ארוחה שכזו, הייתה יותר ממספיק.
עם שיוף קטן של הקצוות - הקפדה על מידת צלייה, מצב הצ'יפסים וכדומה, ניהו יכולה להיות מסעדה ענקית. היום היא כבר גדולה - אחלה אווירה, עיצוב נהדר, מחירים הוגנים ואוכל מצוין.