למען האמת, כבר במגרש החנייה חשבתי שאני יכול למלא ביקורת שלמה רק על ההגדרה של המסעדה כמסעדה לטינית כשרה למהדרין. הרהרתי ב'לה בוקה' (הפה, בספרדית), השכונה הצבעונית בבואנוס איירס, משופעת בגלריות, עם טנגו מתנגן ברחוב. העליתי בראשי את הטעמים והמרקמים של כל ביס ארגנטינאי מענג, את התרבות השלמה שמתנקזת אליו. בשר למהדרין כנגד בשר כשר למהדרין. האמת, לא חשבתי שיש ל'לה בוקה' סיכוי.
טעון בנוסטלגיה אני מגיע לכניסה. המסעדה שוכנת בקומה השנייה של רחוב עמק רפאים היפה, שהוא בעיקר רחוב של אוכל, כמעט כולו כשר. בכניסה חדר גדול וכהה המוביל למרפסת מוארת עם חלונות גבוהים, ומרפסת פתוחה. אני מחכה לפשה, חברי ושותפי לסעודה, ובינתיים בוחר מקום מואר במרפסת שצופה לרחוב השוקק, ומאפשר גם הצצה למטבח. המקום נקי ונעים. התפריט מתפרש מעבר למה שציפיתי: אוכל מקסיקני ואוכל ארגנטינאי, וזאת בכלל מנה ברזילאית, וזה ספרדי, וזה פרואני, והכול בשמות האותנטיים המרגשים (אותם אחסוך מהביקורת הקצרה הזו).
גואקמולה, סלט קטן של עגבניות וממרח שעועית, מוגשים לצד לחם כפתיחה. הגואקמולה עדין מדי עם הכוסברה, הסלט הקטן חתוך דק ולא חריף. רגע, האם ההתאמה לחיך הישראלי משמעותה תפל? ואז ממרח השעועית... משהו מעניין פה, תבלין אחר, ממש לא מזכיר את הטעם שציפיתי לו. גיא קמחי, השף והבעלים, מתיישב להסביר לי על המקום: "אנחנו לא מסעדת בשר. אנחנו רוצים להציע לציבור שאוכל כשר, משהו מעניין יותר מהדברים המוכרים". תיכף הוא פורק אותי מנשקי.
הוא ממליץ על אנצ'ילדת עוף מצופה בפירורי לחם וקוקוס לצד רוטב צ'ילי וקוקוס (45 שקל). הצלחת מרשימה, נראית יותר סושי בר ממזנון טאקו. השילוב של הקוקוס והצ'ילי הוא הלהיט. המקסיקנים לא חשבו על זה. לרגע אני יוצא ממקומי ושם עצמי לשופט בינלאומי, "פה ניצחת את המקסיקנים," אני מעז לומר לקמחי.
נסה את זה, הוא מציע לי טורטיית ביצה וחציל בלדי ברוטב צ'ימיצ'ורי (46 שקל). "חציל בטורטיה? אני לא נוגע בחצילים, ומי שם אותו בטורטיה?" את זה אני אומר בלב וטועם בביס איטי. זה טעים. את התבלין בממרח השעועית אני מזהה פתאום ככמון. "שמת כמון בפריחולס?" אני שואל ומתחיל להבין שקמחי לא מעתיק את המטבח הלטיני כמו שהוא, וגם לא את הפיוז'ן הקוסמו-ווטאבר של המטבח הלטיני. "יש מי שקוראים לזה פיוז'ן" הוא מסייג במרכאות באצבעותיו. בא לי להסביר לו על הורטיוס, המשורר הרומי הקלאסי שהתגאה בחיקויו את התרבות היוונית והאמין כי חיקוי מסוגל להתעלות על המקור שלו...
אבל אז פשה סוף סוף מגיע ותופס אותנו באמצע האוכל והארס-פואטיקה. קמחי מפנה לו מקום ורק אז מתחילה הארוחה ברוח מחודשת של סקרנות.
מתחילים. בכיר המלצרים בוחר עבורנו 2 כוסות של מרלו ירדן 2003. כמנה ראשונה אנחנו לוקחים סביצ'ה טונה אדומה על מצע טורטיות קטנטנות (49 שקל). שוב, מנה בעלת הגשה מרשימה ולא שגרתית וטעימה להפליא. מנה ראשונה נוספת של טורטיה עוף, נרשמה כנחמדה אך קונבנציונלית (47 שקל).
למנות העיקריות התלבטנו בין פשוט בשר אדום לבין תבשילים ורטבים מסקרנים יותר. עוד אנחנו מתלבטים וקיבלנו טעימונת של מרק בטטה, דלעת וקוקוס (31 שקל למנה מלאה). מרק מתקתק עם דומיננטיות של חלב קוקוס, אבל עוד משהו... קינמון? אני כבר לא שואל הפעם. הטוויסט של הקוקוס כבר בלבל לי את כל האסוציאציות הקולינריות. פשה מאוד ממליץ עליו.
לעיקריות אנחנו ממשיכים עם קוקוס, שמלווה אותנו כחוט השני מתחילת הארוחה, ומחליטים על פרגיות ברוטב קוקוס וסלסה ברזילאית (69 שקל) ופילה ברוטב יין מתוק (136 שקל), שניהם בלווי פירה בטטות ופירה תפוח אדמה (שנראה לי שהיה בו קצת זעתר אבל כבר הפסקתי לנדנד עם שאלות). גילוי נאות: לשתי המנות היו שמות אותנטיים יותר כמובן. הפרגית מיוחדת וטעימה, את הסטייק פשה אוהב ואני קצת פחות, אפילו אולי קצת מתאכזב מרוב ציפיות. מפוצצים ומרוצים אנחנו נעתרים להצעת קינוח. צ'ורוס בליווי גלידת וניל פרווה (34 שקל). לוקח לי זמן לקשר בין השם והמנה לבצק המטוגן המתוק ההוא שהיו מוכרים בפארקה סנטרל, אבל השילוב עם הגלידה מאוד מוסיף וממתן את המתיקות. זהו.
שנינו יודעים שהארוחה לא יכולה להימשך. יש הרבה דברים שלא בדקנו, האם מציעים קוקטיילים קאריביים ב'לה בוקה'? איך הצ'ילי קון קרנה? והצ'וריסוס כבש? ואיך הטאפאס? ובחרנו רק מנות מתוקות משום מה, מה עם החריפים? ואמפנדס עם בטטות ותרד ופטריות ו...
טוב זו רק ביקורת קצרה שהתארכה. אפשר להגיד את זה בשתי שורות: האוכל בלה בוקה טעים מאוד, השירות נעים מאוד, ומעל לכל נהנינו מחוויית אכילה אינטיליגנטית, של דו שיח מתוחכם עם המטבח הלטיני. שוב נשוב.