נוסעת בגבעתיים ופונה ימינה ברחוב שינקין. 'קפה ויולה' ממוקם בדיוק על הפינה. אני מתחילה לחפש חנייה. לא סיפור פשוט. השעה שבע בערב והרחוב פקוק. משאית זבל חוסמת לי את המעבר, אני מתחמקת בדיפלומטיות ומודה לאל על הסוזוקי הקטנטנה שמוכיחה תמיד שקטן זה הכי גדול שיש. חוץ מבמיטה. ממשיכה בנסיעה. חותכת ימינה. אני חושבת לעצמי שהתרחקתי בטירוף מבית הקפה, אבל אין ברירה. לפתע רכב יוצא. או לפחות מנסה לצאת. אני מחכה בסבלנות. הוא עדיין מנסה לצאת. אני מחכה. אין שום סיכוי שבעולם שאני מוותרת על חניית הקסם הזה. כל אלה מאחוריי מוזמנים לצפצף עד מחר. סתם קנאים מרירים. נכנסת לחנייה, נועלת את האוטו ומכינה את עצמי להליכה קצרה לקפה. ברגע שאני מסתובבת, אני קולטת שבית הקפה ויולה ממוקם מולי. אני תוהה אם הפכתי לסנילית בשניות. במקום לחקור את הסיפור הזה, אני בעיקר מאושרת שאני לא צריכה לצעוד יותר מדי. המורעב בדיוק מגיע עם האופנוע ואנחנו צועדים ביחד למקום. שם מתברר לנו שלא מדובר במקום שרצינו. האחד הוא אכן קפה ויולה, אך המקום שאנחנו רצינו לבדוק הוא אחותו הבכורה שנקראת, למרבה ההפתעה 'ויולה הקטנה'.
אני שמחה לגלות שלא איבדתי תאי מוח בדרך, ואכן חלפתי דרך בית הקפה עשר דקות קודם לכן. מכל מקום, 200 מטר מקפה ויולה, אנחנו נכנסים לויולה הקטנה - מקום לא גדול שנראה כמו קונדיטוריה צרפתית נעימה וחמימה. אנחנו מתיישבים בפנים לנשום קצת אוויר של מזגנים ומתיישבים קרוב לחלון הזכוכית המשקיף לרחוב הסואן ומתרשמים מוויטרינות של עוגיות ארוזות ועוגות טריות. מהר מאוד אנחנו מתוודעים לסיפורה של ויולה הקטנה, שהתחילה את דרכה לפני עשר שנים כקונדיטוריה קטנטנה, והפכה עם השנים ולאור דרישות הלקוחות המתמכרים, לבית קפה המציע תפריט מגוון ושופע, החל מכריכים, ארוחות בוקר וכלה בפסטות עשירות ומנות בשריות. למרבה הפלא, ויולה הקטנה מציעה היצע גדול יותר מאחותה, קפה ויולה. מה שבטוח, הלקוחות הקבועים - רובם מגבעתיים ורמת גן - יצאו מורווחים. שני בתי קפה, במרחק הליכה האחד משני ובמרחק יריקה מהבית.
אחרי שהבנו שכל מה שמציע בית הקפה נאפה ונעשה במקום: לחמים, רטבים, ממרחים, שניצלים, לחמים ומה לא, אנחנו מתפתים להזמין מנת פסטה עשירה, אך מוותרים מפאת מינון יתר של פחמימות. במקום, אנחנו מבקשים את מנת השקשוקה החריפה (42 שקל), אשר מגיעה עם סלט ערבי דק, לבנה, לחם (ללא סוכר וללא שמן) וצלוחית זיתים לצד סלט ויולה (39 שקל), המאחד עלי חסה, גבינת עזים, עגבניות שרי, בצל מוקרם וקרוטונים תוצרת בית, איך לא. כדי לבלוע הכול בקלות, הלכנו על מיץ טבעי של גזר ותפוזים.
השקשוקה עונה על כל דרישותינו משקשוקה: חריפה ובמחבת לוהטת - שתי ביצים שוחות בתוך רוטב עגבניות משובח. לא משהו מיוחד ונדיר, אך אם רצינו משהו חריג, קרוב לוודאי שהיינו מוותרים על שקשוקה. סלט ויולה מרשים בגודלו. מינון גבינת העזים הרכה גדול למדי והיא מלוחה בדיוק כמו שצריך. יחד עם הבצל המוקרם והמתקתק, בלוטות הטעם מתענגות. אנחנו מסיימים את הארוחה עם נס קפה ותה עם נענע. לא הייתי טורחת לציין זאת, אך קנקן התה יכול היה בקלות להספיק לשלושה אנשים בלי לחשוב והעוגיות תוצרת בית הקטנות שמוגשות עם השתייה הן תמיד תוספת נעימה, אם כי בהחלט לא ברורה מאליה. מה ששוב גורם לי לחשוב, שלפעמים קטן זה הכי גדול שיש. חוץ מבמיטה.