בספרו 'יאנקי מקוניטיקט בחצר המלך ארתור' גולל מארק טווין את סיפורו של אדם שחזר באורח פלא אל ימי הביניים ואל חצרו של המלך האגדי. חוויה דומה חיכתה לי ולליידי.
מסעדת 'אוגוסטין' ממוקמת באזור התעשיה של ראשון לציון - אזור שרוב תושבי תל אביב והסביבה לא נוהגים לפקוד, וחבל שכך. כבר מהרגע הראשון רמזה חזותו החיצונית של המקום על אווירת העיירה הבווארית שחיכתה לנו בפנים.
700 שנה אחרי שעזב אחרון האבירים את ארץ הקודש החליטה ילנה (בעלת המקום ואירופופילית מושבעת) לפתוח מסעדה שתספק חוויה ייחודית לסועדים: כשנסגרה דלת העץ הכבדה אחרינו הרגשנו שחזרנו מאות שנים אחורה, אל מסבאה טיפוסית ברחוב אירופאי עתיק. המקום כולו מעוצב להפליא, כולל חזיתות בתים אופייניות עשויות עץ, פנסי רחוב ואפילו מזכרות ציד. צוות המקום האדיב מיהר להושיב אותנו (ליד שולחן שדווקא לא היה עגול...) ולהגיש לנו תפריטים, שלהם מגיעה פיסקה נפרדת.
התפריט כולל מגוון גדול של מאכלים והוא עשוי בצורה של חפיסת קלפי טארוט צבעוניים שעליהן מתנוססות תמונות של המנות, המאפשרות לאורחים החדשים להזיל ריר לפני ההזמנה (האורחים הקבועים יודעים לרוב בדיוק מה הם רוצים). המנות עצמן בשריות ברובן ומבוססות על בשר בקר ובשר לבן, דגים ומאכלי ים (שומר כשרות ירחק), אם כי קיים גם מבחר נאה של סלטים ופסטות. ילנה טוענת שהיא מוכנה תמיד לקבל הצעות למנות חדשות מהסועדים, ובקרוב יכנסו לתפריט סטייק יען וצלעות טלה ברוטב דמי-גלאס (שתיאורן על-ידי ילנה גרם לנו לרצות לחזור לנסותן במועד מאוחר יותר).
גם תפריט האלכוהול נאה, וכולל בין היתר בירות מהחבית שאינן נפוצות אפילו בפאבים תל אביבים - Krusovice הצ'כית (24 שקל לחצי ליטר) ו-Hobgoblin הבריטית (כנ"ל).
לאחר עיון בתפריט התפנינו לבחון את הסועדים האחרים. המקום נהנה מקהל לקוחות קבוע ובוגר יחסית, יוצאי ברית-המועצות לשעבר, אך לא רק, החוזרים שוב ושוב (ובצדק) כדי לטעום עוד מהתחושה האירופאית והאווירה השמחה. המוזיקה היא פופ קליל (למרות שאנחנו ציפינו דווקא לנעימות בארוק ולפריטה על נבל). ילנה עצמה מסתובבת בין הסועדים, שרבים מהם היא מכירה באופן אישי, ודואגת לרווחתם. המסעדה בת פחות משנה והפרסום שלה הגיע עד עתה משמועות שעברו מפה לאוזן, אך בתקווה המצב ישתנה ברגע שתסיימו לקרוא את הביקורת הזו.
המנות כולן מוגשות בכלי חרס שעוצבו במיוחד למען המסעדה ומזכירים קרמיקה אירופאית מסורתית, אך הסכו"ם מודרני (האבירים כיתתו חרבותיהם למזלגות). למנות פתיחה הזמנו קרפצ'יו (39 שקל), שמגיע עם צנוברים וגבעה של פרמזן מגורר, שיפודי שרימפס ברוטב סצ'ואן (39 שקל) שעשו רושם טרי מאד וכדורי גבינה 'מיונכן' (32 שקל) מטוגנים בשמן עמוק שהיו פריכים ונעימים לחיך. המנות הראשונות היו נדיבות ולכן לקחנו הפוגה קצרה בטרם הזמנו את העיקריות.
לאחר שנחנו, התפנינו לבדוק מה מציעים הצליינים במטבח. הליידי הזמינה דג דניס שלם אפוי (79 שקל) שהיה עדין ועשוי במדוייק עם תיבול מחמיא של פלפלים וכוסברה, בעוד שאני נעניתי להמלצה והזמנתי את מנת הדגל של המקום - אוסובוקו אוגוסטין (59 שקל). מדובר במנה ימי-ביינימית קלאסית - שוק לבן גדול שעושה חשק לתפוס ולכרסם אותו כמו בימים שלפני המצאת נימוסי השולחן. הוא מוגש על מצע של ריזוטו פטריות וכרוב כבוש וסחט התפעלות אפילו מהליידי, שהייתה שקועה בדג שלה.
הקינוחים היו שגרתיים יחסית - קרם ברולה (28 שקל) וסופלה שוקולד (28 שקל), אך היוו סיום מוצלח לארוחה.
כמו גיבורו של טווין שבנו לבסוף (בצער) אל המאה העשרים ואחת שבעים ומרוצים. מסתבר שאוכל טוב ולא יומרני באווירה אירופאית נמצא הרבה יותר קרוב ממה שחשבתם.