אף פעם לא הבנתי את העניין של 'מסעדות רומנטיות'. תמיד חשדתי במסעדות שמשווקות עצמן כאתר מושלם להצעות נישואין, ככאלו שלא ממש מתמקדות בביצוע משימתן האמיתית. לכן, מאז ומתמיד ייחסתי חשיבות נמוכה למרכיב הרומנטיקה ובת הזוג שלי התרגלה לא לפתח ציפיות לפני ביקור במסעדות שכאלו. מצויד בעמדה זו (בה דבקתי כל חיי בצורה עיקשת) - התגובה הראשונית שלי כשהגעתי למסעדת 'פולי' הפתיעה אותי מאוד.
פולי שוכנת בווילה ערבית יוצאת דופן בלב דרך חברון, ששופצה ופועל בה כיום מלון בוטיק קטן. המראה המרשים של האבן ממנה עשויים המבנה, העמודים והקשתות, העיד בבירור על כך שלמקום היה תפקיד חשוב בקורותיו של אותו עורק תנועה היסטורי.
רחבת פרקט מקורה עליה משתרגים שיחי פסיפלורה ובמרכזה ניצב בר עץ רחב היו אומנם מרשימים, אך לא כפנים המסעדה. מסתבר שבווילה המקורית הסתתר בור מים עצום ששופץ, ובחללו משכנת פולי את אורחיה. תקרתו של בור המים הבנויה ממספר קימורים בצורת פעמון ואור הנרות החלש, הופכים אותו למקום הראשון שאסכים להכתיר כרומנטי. ייאמר לזכותם של בעלי פולי שלא התאמצו להשיג את אותה אווירה קסומה (שאלוהים יסלח לי על השימוש בתואר זה), אלא שבנתונים הטבעיים של המקום - פשוט אין מנוס מכך.
הסובבים אותנו כללו קבוצה של דתיים אנגלוסקסים שחגגה יום הולדת לאחד מחבריה, משפחות שנהנו מארוחת ערב וזוג צעיר אחד שנראה בדייט. למרות שבמקום שהו סועדים רבים, האווירה השקטה והרגועה בו לא נפגמה, כנראה תודות למרווח הגדול בין השולחנות.
התפריט במסעדה חלבי-כשר, ומציע מגוון רחב של מנות קלאסיות מהמטבח האיטלקי, דגים ומספר מנות עכשוויות. לתחילת הארוחה נבחרו פטריות אפויות (32 שקל) ושיפודי סלמון (36 שקל). בזמן ההמתנה הקצר למנות נהנינו ממרגריטת פסיפלורה מתוקה ומרעננת (37 שקל) וחצי גולדסטאר מהחבית (21 שקל).
המרגריטה הוגשה בכוס רחבה ששוליה צופו במלח, כנהוג במרגריטה קלאסית. הניגוד בין טעמה המתוק של המרגריטה למליחות היה מפתיע ומרענן, והברמן הערני מיהר להסביר שכך נהוג להגיש משקאות מבוססי טקילה.
במהרה הוגשו לנו המנות הראשונות ואנטיפסטי חביב שכלל בטטה אפויה, פלפלים קלויים וחצילים מטוגנים. שלושת סוגי הירקות שבאנטיפסטי היו עשויים כראוי, אך מביניהם בלטו הפלפלים ששחו ברוטב מצוין של חומץ ושום. מנת הפטריות כללה ארבע פטריות פורטבלו גדולות וכהות שמולאו באגוזי מלך קצוצים, פרמזן ועשבי תיבול. לאחר אפייה בתנור המלית הקצוצה הפכה לחלק אינטגרלי מהפטריות, שהיו כה בשרניות ועשירות עד שלרגע שכחנו שמדובר במסעדה חלבית.
שני שיפודי עץ עליהם היו נעוצות קוביות סלמון טרי נוקו במהרה. גרסה מעודנת (אם כי לא איטלקית) של רוטב טריאקי, הלמה את הדג שנצלה לדרגת עשייה אופטימלית מבלי להתייבש. שתי המנות הגיעו בלווי סלט רענן של נבטים, סלק, גזר ושומר, ברוטב פשוט של לימון ושמן זית. שמחתי על הגישה הסלטית המקורית, במקום האופציה השגרתית של עלי חסה.
מנה קלאסית של ריזוטו פטריות יער ושמנת (52 שקל), סיפקה הזדמנות לבחון את המטבח במגרשו הביתי - אוכל איטלקי. האורז, אם ניתן לקרוא לו כך מבלי לפגוע בו, היה מזן מובחר של גרגירים עגולים. לאחר בירור קצר התברר כי חומר הגלם המשובח מיובא מארץ המגף. כשמדובר בריזוטו ניתן להבחין בבירור באיכות האורז, מכיוון שלא כהרגלו הוא כוכב המנה ולא שחקן משנה. פטריות נודפות ניחוחות יער וגשם נקצצו דק וחברו לאורז העמילני (במובן הטוב של המילה), ששפע טעמים עמוקים של שמנת ויין לבן.
טימין טרי, עירית קצוצה ושבבי פרמזן הוסיפו לריזוטו גוון מתוחכם. ריזוטו הוא עניין פשוט יחסית, אך בביצוע הנכון יש בו קסם ומורכבות חורפיים שמתאימים בדיוק לאווירה בפולי.
פילה דניס עם ירקות שורש (90 שקל), הוגש לאחר שנאפה בתנור ועליו רוטב יין לבן. הרוטב היה מתקתק בצורה שתאמה את טעמו הטבעי של הדג הטרי. שימוש בדג טרי שבטריים ושידוכו לרוטב פשוט מהווה משימה קשה עבור מסעדות רבות. כאן, לעומת זאת, הבינו שאין צורך להתערב רבות בטבע, ודבקו בפשטות.
את הדניס תמיד החשבתי כדג מצויין עבור אלה שאינם חובבי דגים, לאור טעמו החמאתי והלא 'דגי', ואכן הדניס בפולי הוא בדיוק כזה. ירקות השורש, הפטריות ועגבניות השרי שנאפו לצד הדג היו תוספת נחמדה, ותרמו סופית לחוסר היכולת לזוז לאחר אכילת המנות העיקריות.
סיימנו בסופלה שוקולד חם (35 שקל) שהיה מעט מאכזב. החלק האפוי בעוגה היה קמחי ועיסתי, והחלק הנוזלי לא הצטיין באיכותו. עם זאת, בדיעבד, אין לי את מי להאשים מלבד עצמי, על שהזמנתי סופלה שוקולד במסעדה איטלקית, במיוחד כשהקינוח האיטלקי החביב עלי, טירמיסו, מוגש במקום.
ארוחה בפולי נותנת הזדמנות ליהנות מחוויה ירושלמית אמיתית. ללא ניסיונות ליצור אווירה רומנטית ובלי יומרות מפליגות לכת ליצור מטבח עילי, פולי פוגעת בדיוק במטרה. השקט במקום, האוכל המדויק וכן, האווירה הרומנטית, הופכות את המקום לבילוי מושלם בערב ירושלמי קריר.