מאז שידידי מילדות ארז חזר מחמש שנים בוושינגטון הבירה, הוא לוחץ עלי לקחת אותו סוף סוף לאכול באחד המקומות שאני כותב עליהם. רק מי שאכל מספיק בקפיטריה של אוניברסיטה אמריקנית, יידע להעריך כראוי את העובדה שתכל'ס, האוכל בארץ הוא באמת לא רע בממוצע.
אבל אחרי חמש שנים של בוריטו שמנוני, החלטתי לפנק את החוזר ארצה במשהו שהוא מעל הממוצע, ובהחלט שונה באופיו מהמקובל באמריקה.
'קרפצ'יו-בר' מציע שורה של מנות לא גדולות, לא מעמיסות מדי, במחירים סבירים ובטעמים מצוינים. המראה עשוי מעט לתעתע. המקום נראה כמו בר, מהסוג שעשוי להגיש צ'יפס לא רע, אבל הוא לא. בעצם אולי הם כן מגיש צ'יפס לא רע, לא בדקתי, אבל לא זה העניין כאן. מדובר במסעדה לכל דבר. היא נראית כמו בר, יש לה אווירה של בר, מבחר אלכוהול של בר, ואוכל של מסעדה.
הטבח שהכין את המנות מול עינינו הוא שף מקצועי, המוצרים בהם המקום משתמש הם בסטנדרט הגבוה ביותר, והתוצאות בהתאם.
לפתיחה התחלנו במנות הכי לא קפיטריה-אמריקנית שיש (חוץ אולי מחומוס) - סביצ'ה בורי (59 שקל) טרי ומצוין, וטרטר טונה אדומה על אבוקדו, עם שומשום-וואסבי שמוסיף עקצוץ חריף נעים, ושמן שומשום (52 שקל). ההרגשה הרעננה, שרק דגים טריים יכולים לתת, פתחה לנו את התאבון והחלטנו להמשיך למומחיות המקומית. ואם כבר אז עד הסוף - קרפצ'יו שחיתות (49 שקל). שחיתות בגלל שמן הכמהין והבלסמי המיושן שמוזלף עליו, ושלוליות מחית הכמהין שפזורים עליו. וגם בגלל שהוא עשוי כולו מבשר פילה, אבל זאת לא כזו שחיתות לדעתי.
שחיתות או לא, זו בהחלט מנה שונה מהסטנדרט (החביב כשלעצמו) של קרפצ'יו במסעדות ארצנו. ארז נשפך מזה. אני עוד לא החלטתי מה דעתי. למתיקות המיוחדת של הכמהין צריך להתרגל. מה שהקל על ההתרגלות היה לחם הפרינה המצוין שמוגש עם כל קרפצ'יו, שהוא מן לחמניה מרוקנית הנאפית על חלוקי נחל, ויוצאת רכה ובשרנית.
ההמשך היה מוצלח לא פחות. הרול הצרפתי (37 שקל) התברר כגירסה פוקצ'יונית של סושי. מין גלילה של רצועת סינטה דקה, העוטפת מילוי של רוקפור עם אגוזי לוז קלויים ורוקט. ליד זה הזמנו גם טונה צרובה (52 שקל) שהוגשה עטויה פלפל שחור ושומר, ולידה סלט נענע, רוקט, שומר ופומלה. כמו שאפשר לנחש, זו מנה לחובבי שומר, וככזה, אני יכול להגיד שהייתה מצוינת.
זה לא שלא אכלנו מספיק, אבל הבעיה עם כל הבשרים והדגים הטריים האלה היא שאתה לא באמת מרגיש שאכלת, במובן של ממש אוכל אוכל. אז בשביל זה הזמנו גם סנדביץ' סטייק (48 שקל), גם הוא מוגש בפרינה, עם גבינת גאודה מותכת, חסה, ופרוסת אנטרקוט נאה מלמעלה, שנחרכת עם מבער, כמו קרם ברולה (או שבר בשילדה של אופנוע, אסוציאציה אישית מהזמן האחרון).
כמו שניתן לנחש, הארוחה הזאת מאד שימחה את שנינו. את ארז בגלל שכל אוכל טעים הוא שינוי מרענן בשבילו, ואותי כי גיליתי מקום טעים לא רחוק מהבית. גם הבירה הטובה ששתינו ליד האוכל עזרה - סן-מיגל פיליפינית (22 שקל). ואפילו הקינוחים עזרו - קטנים, לא מפוצצים, בדיוק מה שצריך לטעם מתוק אחרי ארוחה גדולה. פטיפורים של שוקולד עשיר ברוטב וניל (15 שקל) ופנה קוטה עם לבנדר, מעוטרת ברכז רימונים (19 שקל). פשוט מצוין.