בטורקיה, מוזר ככל שזה יישמע, עדיין לא ביקרתי. אף פעם לא היינו מהמשפחות שנוסעות בדילים משופעי אטרקציות לקלאב מד או למזנוני האוכל הבלתי נגמרים באנטליה. לכן גם במקרה הזה איני מייצג את רוב הישראלים, שמכירים את המקושקשת שמכין להם טבח-המלון טוב בהרבה מאוכל רחוב טורקי, נוטף ריחות תבלינים מקומיים. ברור לי לגמרי שעל פני חופשה חלומית בעיירת נופש טורקית, תמיד אעדיף טראק בהרי הקאצ'קר או טיול אורבני באיסטנבול. אכילת דובדבנים טורקיים אלוהיים ישר מהעץ, סליחה על הקלישאה, מרגשת אותי פי כמה מכל בריכת שעשועים ענקית.
כגודל ההיכרות המועטה שלי עם אוכל טורקי אמיתי, כך היה גודל הציפייה שלי ממסעדה טורקית אותנטית. 'טיקה' (נתח ירך איכותי של טלה בטורקית), שממוקמת בלב אזור המסעדות היאפי של הרצליה פיתוח, מתיימרת לייצג את הקולינריה של שכנתנו רווית המים בנאמנות. אני וידידתי, שדווקא חוותה את חווית קלאב הוטל הטורקית, שמנו פעמינו אליה בצהריים שמשי אחד והנה רשמינו:
המסעדה היא חלק מרשת מסעדות עולמית שמקורה באיסטנבול, וחלק גדול מהעובדים בה טורקיים. העיצוב נענה למיקום, ושזורים בו אלמנטים פופ-ארטיים עדכניים לצד צבעים חמים: שולחנות עץ חומים וכסאות עור שחורים ונוחים, בר מפתה בשילוב מוצלח של אדום וזהב, מעליו עשרות ריבועי זכוכית חתוכים ומאויירים. התאורה נעימה ונברשת עדינה מאירה את המפלס התחתון של המסעדה, בו שולחנות עגולים גדולים וספות דיינר.
אבל הדבר הבאמת מעניין בטיקה (מלבד העסקיות החדשות שמיד אספר עליהן) הם שלושת הבעלים החדשים והכיוון החדש אליו הם רוצים לקחת את המסעדה הזו. בעיניהם של השלושה - דן, רונן וגיא (מ'הישרדות', כן, כן), שבאים בכלל מסצינת הברים התל אביבית - סובלת המסעדה מתדמית קצת מכופתרת וכבדה מדי, כמו גם ממחירים גבוהים מדי.
כאן נכנסת לתמונה השלישייה, שמקווה לנער קצת את האבק הבורגני בעזרת כמה החלטות שכבר התחילו ליישם: פתיחת מרפסת לאונג' עם בר חיצוני מאובזר בקיץ, שידרוג תפריט האלכוהול ובניית תפריט בר מוזל, הוספת מנות והורדת מחירים כללית (בהם גם הארוחות העיסקיות).
צהריים בטיקה נפתחים בארבעה סלטי בית קבועים, מהם תמיד אפשר לקבל עוד: גוורדה - סלט מעולה של עגבניות חתוכות לקוביות עם רכז רימונים, שמן זית ואגוזי מלך; היירלה - סלט עשבי תיבול של פטרוליזה ונענע (עשבי התיבול מיובאים מטורקיה על בסיס שבועי); סלט במיה בשמן זית ועגבניות, וג'אג'יק - מן צזיקי טורקי. עם הסלטים המענגים מגיעות פיתות חמות ונהדרות מטאבון הלבנים הענק שניצב מעבר לבר.
מאגף המשקאות בחרנו בלימונדה ובקוקטייל צהריים מוזל: וויסקי גרנט'ס עם ערמונים וחלב (28 שקל) שהיה מעולה ובלימונדה. אחד מהדברים הכיפיים כאן הם שהשתייה בארוחה העסקית אינה מוגבל למיצי העסקיות הסטנדרטיים, ואפשר ליהנות באותו מחיר מבירה או משתייה מוגזת אחרת.
בשלב הזה לא יכולנו להתאפק והזמנו שלוש מנות ראשונות שאינן כלולות בארוחה העסקית: 'יאפרק דולמאסי' (23 שקל) - עלי גפן ממולאים באורז, דומדמניות, צנוברים וקינמון עם רוטב יוגורט הייתה מנה מעולה, כמו גם 'היצ'לי כופתא' - כופתאות סולת ממולאות בשר טלה, צנוברים ועשבי תיבול, אותן אכלנו עם רטבי טחינה וסלסה, שמחים על ההחלטה להרחיב את היצע הראשונות.
אבל כל זה לא השתווה לגולת הכותרת המתבקשת של אגף הלחם - הלחמעג'ון. כשעושים אותה טוב, המנה הזו היא לא פחות מתענוג צרוף, והיא אכן נעשתה כראוי: פיתיות דקות ועליהן רוטב עגבניות ובשר טלה טחון. אם תרצו, פיצה טורקית, אבל בואו לא נלך לשם. אפשר להזמין את הלחמעג'ון גם בתור מנה עיקרית בעסקית.
המסעדה מתהדרת באיכות חומרי הגלם (חלקם כאמור מיובאים מטורקיה) ובבחירה קפדנית של בשר הטלה, שהוא המרכיב העיקרי של מנות הבשר בה. ואכן, אחרי שיחה עם גיא ורונן על הישרדות, כוונות לעתיד ואוכל טורקי, החלטנו לפגוש בטלאים המדוברים. אני החלטתי לחרוג בשנית ממסגרת העיסקית ולנסות את האיסקנדר קבב - בשר טלה חתוך ל'עלים' שמוגש עם רוטב עגבניות ויוגורט חם ומענג. מתחת לרצועות הבשר הרכות הסתתרו קוביות תפוחי אדמה - הפתעה נעימה שמתאימה לשאר החברים בצלחת. המנה הזו היא הגרסה הטובה והטעימה ביותר לשווארמה שאי פעם יצא לי לאכול. היא אומנם לא מוגשת בעיסקית, כאמור, אך בצהריים תוכלו לקבל אותה בהנחה של 15%.
ידידתי הזמינה את ה'ביתי קבב' (עסקית 75 שקל) - קבב טלה ועשבי תיבול שמגולגל בתוך פיתה דקה, חתוך לקוביות ומוגש עם אורז. פרט ליובש מסויים של האורז ושל ציפוי הפיתה, הטעמים היו משובחים והורגש שזה אכן טלה, ולא הוריו המבוגרים יותר והטעימים פחות. מובסים מן הנשף הטורקי חסר המעצורים שהתחולל על שולחננו, כמעט והחלטנו לוותר על שלב המתוקים, אבל אז התחילה המלצרית לתארם, ואחרי כמה דקות של התאוששות, כבר מצאנו את עצמנו מצפים להם בסקרנות.
בעודנו מחכים, חלקנו קוקטייל דז'יסטיפי חמוד וטעים: ספייסי קרמה (28 שקל) - אגוזי פקאן וקוקוס על בסיס רום עם טוויסט צ'ילי חריף. קוקטייל טעים ולא מתוק יתר על המידה. ואז הם הגיעו: אלבה (39 שקל) - כדור גלידת וניל עטוף בסולת שבושלה בצנוברים וקינמון, הוא קינוח מעניין וטעים להפליא, אבל מה שבאמת גרם לי לחייך היא מנת הכנאפה של טיקה (37 שקל) - שערות קדאיף עם גבינת מוצרלה, מתוק במידה הנכונה, מלוח במידה הנכונה - אחת ממנות הכנאפה המשובחות שתמצאו, אם לא המשובחת בהן. האלבה, ועוד כמה קינוחים, מוצעים במסגרת העסקית ב-9 שקל בלבד. בכנות, הייתי מזמין אותם גם אם היו עולים את מחירם המלא.
הקפה הטורקי (10 שקל) מגיע בכוסות קטנות ויפות על צלוחיות מעוטרות ויפהפיות מאיסטנבול, והתה (שכלול בעסקית) בדיוק כמו בטורקיה, כך העידה ידידתי. את המתק הטורקי סיימנו בראקי - משקה אניס טורקי (אחד משלושה סוגים המוצעים במסעדה) שמוגש בכוס המוחזקת במתקן מיוחד השומר על קפאונה. סיום מושלם.
בינתיים התחיל להיות כבר אחר-הצהריים, ואנשי העסקים כבר לא מילאו את הרחוב עם שקיות הטייק-אווי שלהם. החלטנו שלמרות ההסתייגות שלנו מהאווירה הנובורישית משהו של אזור העסקים הזה, הצליחה המסעדה הזו לעמוד ביומרות שלה, ולהציע (על אף הציניות המתבקשת מהטייטל הבא) חוויה טורקית שלמה וייחודית. עם וייב נכון שמביאים איתם הבעלים החדשים - שמבינים דבר או שניים באלכוהול - אני בקלות מדמיין מרפסת שוקקת בערב קיץ חם, עם קוקטייל צונן ביד אחת ולחמעג'ון בשנייה.