עבדים נהיה (1)

ביום א', 1.3.09, התקיים באולם ז'ראר בכר בירושלים כינוס אשר אורגן בידי שורה של ארגונים חברתיים תחת הכותרת "תוכנית ויסקונסין – עבור מי היא עובדת?". הכינוס התרחש לקראת הצעת חוק ההסדרים 2009, אשר מנסה להרחיב את התוכנית הניסיונית, "והמאוד שנויה במחלוקת", לדברי הארגונים, לכל הארץ. חוק ההסדרים, יש לציין, אינו חוק ככל החוקים. זהו חוק שאינו עובר את התהליך אותו עובר 'חוק רגיל', קרי, הוא אינו עובר דיון ציבורי ראוי, שבו לתומכים, למתנגדים ולמציעים גרסאות או חלופות ניתנת הזדמנות של ממש להשמיע את עמדתם. חוק ההסדרים הוא חוק 'מחטפי' שבו, במסווה של 'סעיפים בתקציב' משתנים דברים מהותיים במדינת ישראל. לכאורה במסווה של 'נספחים לתקציב', אך למעשה, מדובר בסוגיות אשר ראוי להסדיר בחקיקה ראשית ולא במחטף. הכינוס נועד להשיב על השאלות הבאות: האמנם הפרטה של שירותים חברתיים היא הדרך? איך משפיע המשבר הכלכלי על שוק העבודה ועל החברה בישראל? האם התוכנית באמת מספקת את השירותים הטובים ביותר בכדי לחלץ אנשים מעוני?. פה דומה כי דרוש גילוי נאות: הנני מתנגדת חריפה לתוכנית ויסקונסין. את הטעמים להתנגדותי לתוכנית פירטתי הן ברשומה זו, והן במאמר זה: אני סבורה כי תוכנית אשר מעניקה לאנשים פרטיים (פקידי החברות אשר זכו במכרז) כוח כה רב על אנשים אחרים (הכוח לשלול את אמצעי הקיום שלהם) היא תוכנית אשר בהכרח תיצור שרירותיות והתעמרות מצד הפקידים (כי כוח בהכרח מוביל לעריצות), ותרמוס את כבודם של המשתתפים בכפייה בתוכנית. אין כל רע בעידוד הממשלה את אזרחיה להתפרנס למחייתם. אך התוכנית הזו אינה תוכנית של עידוד תעסוקה. היא תוכנית אשר יוצרת גירסה מודרנית לעבדות, ומאפשרת לאנשים פרטיים להיות סוג של אלוהים עבור אנשים אחרים, וכל זאת עם מעט מאוד ביקורת שיפוטית (כי מדובר בגופים פרטיים אשר חוסים תחת האופן שבו הקפיטליזם הדורסני מסלף את "זכות הקניין", מחד, ומאידך באנשים מוחלשים אשר ממילא מתקשים למצות את זכויותיהם). נכון, עיתונאי אמור להיות אובייקטיבי. על כך אשיב בשלושה: ראשית, אלי ויזל, כמדומני, כבר אמר, כי "אובייקטיביות הינה התגייסות לצד החזק". ושנית: הטענה ולפיה לעיתונאים יש "כוח" - נכונה לעידן המונופולים. בעידן האינטרנט ישנם כל כך הרבה מקורות מידע, וכל אחד יכול למצוא שבעים פנים לכל סוגייה, עד שאין לעיתונאי שום "כוח". לעומת זאת, לפקידים של תוכנית ויסקונסין כוח מפחיד כלפי המשתתפים בכפייה של תוכנית זו: הפקידים של תוכנית ויסקונסין יכולים, בהינף רישום "סירוב", לגזור חייו של אדם להשפלה, ביזוי ורעב: שלילת הקיצבה אינה אלא מעשה שיוביל, כאשר מדובר באדם משולל יכולת פרנסה, לניתוק החשמל, המים, לרעב ולחיים ברחוב, על כל ההשלכות המשפילות של מחסור זה. אז כנגד הכוח של פקידי האוצר – רשות מבצעת, לשלוח ידיים לתחום שהמחוקק אמור לעסוק בו, וכנגד הכוח של פקידים קטנים להפוך לאלוהים של אנשים שגורלם לא שפר, קיים כוחה (הלא-גדול בעידן האינטרנט) של התקשורת. לו כוח זה היה "אובייקטיבי", הרי שהצד החזק (זה שיש לו כוח לשלוט בצרכי הקיום של אנשים מוחלשים) היה מנצח בכל מקרה. אובייקטביות, היא אכן התגייסות לצד החזק. דומה שהרעיון בדבר "אובייקטיביות" אינו אלא המצאה של בעלי הכוח. בשם ה"אובייקטביות" ה"ניטרלית" היו מי שקבעו פעם כי "לכולם מותר לישון בקור מתחת לגשר, גם לעניים, גם לעשירים". אובייקטיבי דה שופרא, לא? הקורא של כתבה זו מוזמן לקזז מקריאת הכתבה את עמדותיי האישיות, ואם הוא בכל זאת חפץ בקצת איזון, הוא מוזמן לעבור ל'הארץ', שם נחמיה שטרסלר השבע יסביר לו כמה מצוינת היא תוכנית ויסקונסין.

תוכנית מהל"ב (מהבטחת הכנסה לתעסוקה בטוחה) אשר ידועה בישראל כ'תוכנית ויסקונסין' (ע"ש תוכנית דומה בארצות הברית) נועדה לצמצם את מספר מקבלי הבטחת ההכנסה בישראל. ההחלטה להפעיל את התוכנית בארץ התקבלה בחודש ינואר שנת 2004 במסגרת חוק ההסדרים. בשלב הראשון הורץ פיילוט והתוכנית יושמה בכפייה על כ-14 אלף משקי בית (אשר קיצבת הקיום שלהם הייתה נשללת אלמלא ההשתתפות בתוכנית). התוכנית, אשר זכתה לביקורות חריפות מצד ארגונים חברתיים, בשל היותה שיטורית, כפייתית, ומקנה לגופים פרטיים סמכות לשלול קיצבת קיום מאנשים, חייבה את משתתפיה להגיע למרכזי התוכנית. לפי תוצאות מחקר מעמיק ראשון של מכון ברוקלייל של הג'וינט והביטוח הלאומי אשר בדק את תוצאות תוכנית ויסקונסין נמצא כי מתחילת התוכנית חסכה המדינה 122 מיליון שקל תשלומי קצבאות והבטחת הכנסה. עם זאת, יש לזכור כי בעוד שרק כ-17% ממשתתפי התוכנית, על-פי ממצאי מחקר זה, מצאו עבודה עקב כניסתם לתוכנית והתמידו בה גם לאחר 15 חודשים, קצבאות רבות נשללו, על-פי דיווחי העמותות, היות שנרשמו למשתתפים בכפייה 'סירובים'. מעדויות המשתתפים בתוכנית כמו גם ממצאי העמותות השונות עולה כי 'סירובים' אלו היו שרירותיים לעיתים קרובות. כן עולה כי בשל נוקשות התנאים בתוכנית (לדוגמא אילוץ אימהות להגיע לתוכנית מבלי שהיה להן סידור הולם לילדיהם) – חלק מן המשתתפים 'הונשרו', קרי, התוכנית הייתה בלתי אפשרית להשתתפות עבור חלק מן המשתתפים. מעבר למספרים היפים של "חסכון בכסף" חשוב לזכור כי ישנם אנשים אשר קיצבת קיום זו הייתה מקור מחייתם הדל, ובלא קיצבה זו נגזר עליהם לחיות בלא מים, חשמל, מזון, קורת גג וכדומה. אומנם – תחקירי הארגונים השונים אינם כוללים תיעוד מפורט באשר לקורות אנשים אלו אך יש לזכור שניים: א. ישנם אנשים שלא היו מודעים לזכויותיהם ולא היו מודעים לאפשרות לפנות לארגונים ולעמותות. ב. לא נדרש דמיון מפותח בכדי להבין מה מתרחש בחייו של אדם שאין לו יכולת להתפרנס, באמת, ואין לו כל מקור הכנסה: הוא נתון לניתוקי מים וחשמל, סילוק מדירת מגוריו עקב אי-תשלום וחרפת רעב. האם כאשר מודדים את 'תוצאות' התוכנית יש למדדם בכסף בלבד? ומה עם כבודם של מי שהונשרו ממנה בכוח (קרי עזבו עקב היות התנאים בלתי נסבלים)? ומה עם המאזן המוסרי של החברה אשר מפקירה אנשים לחיות בתת תנאים, בחרפת רעב ובלא דיור כעונש על כך שאינם מתאימים לשוק הקפיטליסטי שבו מי שצעיר, מוכשר ומשכיל שורד, ומי שעבר את גיל ה-40 וחסר הכשרה מקצועית נדון לאבטלה? האם ניתן לדבר על "הצלחה" כאשר מספר לא ידוע של אנשים הושלכו אל גוב האריות של עוני משפיל?

לקראת קיום הכינוס פרסמו הארגונים החברתיים נייר עמדה הנושא את הכותרת כשלי תוכנית ויסקונסין בישראל והצעות אלטרנטיביות. המסמך הוכן כתגובה להמלצות ועדת יערי להמשך הפעלת התוכנית. מאז ראשית פעולת התוכנית מקיימים ארגונים חברתיים מעקב אחר האופן שבו היא מופעלת, וזאת באמצעות הקמת מרכזי זכויות אשר מאפשרים למשתתפי התוכנית לערער על החלטות שרירותיות של מתפעלי התוכנית, כמו גם לתעד את אופן פעולתה. לטענת הארגונים, המחלוקת בין האוצר לארגונים מתחילה מהגדרת הבעיה. בעוד שלשיטת האוצר הבעיה היא באנשים ש"אינם רוצים לעבוד", לשיטת הארגונים מוקד הבעיה הינו שוק עבודה בעייתי. לשיטת הארגונים, הגם שמטרת התוכנית הינה לאפשר לאנשים "קיום בכבוד" באמצעות עבודה, הרי שמרבית המשרות שנמצאו היו משרות חלקיות, בשכר נמוך מאוד שאינו מגיע אף לשכר המינימום, ובלא כל תנאים סוציאליים או קביעות. בנוסף, משתתפים בכפייה בתוכנית הועבדו ללא כל תמורה בעבודות ניקיון וכדומה, מה שדחק את העובדים בשכר באותם מקומות ממקומות עבודתם. למעשה, לשיטת הארגונים, מציפה התוכנית את שוק העבודה בעובדי חינם ובכך מכרסמת עוד יותר בזכויות העובדים בכללותם. הארגונים מוחים גם על הליך ההפרטה, שכן לא ייתכן כי גוף פרטי יקבל סמכויות אשר מטבע הדברים אמורות להיות מוקנות לגופים שלטוניים. בכל מקרה, טענת האוצר, ולפיה התוכנית הצליחה יותר משירות התעסוקה אינה יכולה להישמע כאשר הושקעו בתוכנית כ-29 מיליון שקלים לשנה להפעלת מרכז המשרת כ-3,500 משקי בית, סכום אשר לו היה מושקע בשירות התעסוקה, היה מאפשר למובטלים למצוא עבודה. הארגונים מדגישים כי בכל מקרה, הסמכות לשלילת קצבאות חייבת להישאר בידי המדינה, באופן שאינו פורמאלי בלבד, ויש לאפשר משוב של המשתתפים על התוכנית ומפעיליה. מידע נוסף אודות ביקורות הארגונים על התוכנית ניתן לקבל בנייר העמדה שלהם.

ונשוב לכינוס עצמו. 'אוטובוס הסולידריות' נחת לו בירושלים, בשכונה של בתים ישנים בסגנון ערבי, בסמיכות לאולם ז'ראר בכר. המשתתפים נכנסו לאולם כנסים קטן, כהה מראה וצנוע, אשר בפינתו שולחן ארוך עמוס בשפע עוגות, תה ועוגיות. לאחר שכל המשתתפים חיסלו מנה יפה של עוגיות, עוגות, תה וקפה במשך שעה, ונטלו כל אחד אוזניות לתרגום סימולטני (מי בעברית, מי בערבית, כי מה לעשות, ליברמן ש"מבין ערבית" לא היה שם בכדי לתרגם לנו מערבית לעברית), עלו לבמה אחד אחר השני מארגני הכינוס. ברברה אפשטיין, מנהלת עמותת "סינגור קהילתי", הצהירה כי "לשימוע אין ערך משפטי, יש לו ערך מוסרי". הדברים שיספרו פה אנשים היום, ציינה אפשטיין, לא ייבחנו לפי "חוק המדינה" (שכן מה שמתבצע באנשים הינו, כביכול, לפי חוק), אלא לפי "פריזמה של זכויות אדם". כאן כותבת שורות אלו חייבת לחלוק על הגברת אפשטיין: גם אם תוכנית ויסקונסין הינה מכוח חוק, כלל לא בטוח שהיא חוקתית, ולו רק משום שעברה דרך חוק ההסדרים, שאינו אלא הדרך של הרשות המבצעת לעקוף את סמכותה של הרשות המחוקקת בסיבוב, ומשום שהיא סותרת סתירה בוטה מספר ערכי יסוד בשיטת משטר דמוקרטית כגון זכותו של כל אדם לאוטונומיה אישית. כך שייתכן מאוד שגם אם תוכנית ויסקונסין עולה בקנה אחד עם עיקרון שלטון החוק במובנו הפורמלי, היא אינה עולה בקנה אחד עם עיקרון שלטון החוק במובנו המהותי. אפשטיין הציגה את שאר משתתפות הפאנל: פרופ' גייל אוסלנדר - דיקנית בית הספר לעבודה סוציאלית ורווחה חברתית, האוניברסיטה העברית; עו"ד אורלי ביטי – סגן יו"ר נעמת; והעיתונאית עינת פישביין – מידיעות אחרונות, אשר מוכרת לציבור בכתבותיה בנושאים חברתיים. אפשטיין הצהירה כי אינה ניטרלית. היא ציינה כי התוכנית פוגענית, "וגם אם היא עוזרת לאי אלו אנשים, לרוב זה מתבצע תוך פגיעה בכבודם, תוך שנותנים להם הרגשה שהם מיותרים, ושהם כביכול חיים על גבם של אחרים".

כל תוכנית אשר מתיימרת להפוך חבורת אנשים פרזיטים (בעיני המתבונן) ל"משהו" (בסגנון 'פיגמליון') מאמצת לה טרמינולוגיה משלה. ככל שארגון מתקרב יותר אל המודל של 'מוסד כוללני' (ראו לעניין זה את מחקרו של גופמן על מוסדות כוללניים, לדוגמא), וככל שנוהלי החיים בתוכו שונים מנהלי החיים של העולם ש'בחוץ' כך נדרשת טרמינולוגיה שנוצרה לצורך כך, בכדי לסמל במושגים, בסממנים ובמילים את ה"עולם החדש" אשר בונים עבור אלו אשר אותם "מנסים לחנך מחדש". גם בעולם של "אורות בתעסוקה/ויסקונסין" ישנו עולם מושגים, אשר אותו אפשטיין עומדת מעל הבמה ומסבירה אותו לקהל, תוך פרשנות שלה: אג'נס/אמין. אלו הן חברות מחו"ל אשר חברו לחברות ישראליות וזכו במכרז של המדינה "לחנך את המובטלים". אלו הן חברות למטרת רווח. שירות בקהילה. אם עד היום סברנו שהמילים "שירות בקהילה" מסמלות דבר-מה שהאדם עושה בהתנדבות, טעינו. יש גם שירות בקהילה, אשר אדם מבצע תוך איום בשלילת קיצבת הקיום האחרונה שלו. שירות שכזה עושים "בהתנדבות" (ועם שיר בלב) בתוכנית ויסקונסין. אפשטיין מסבירה כי השירות נועד "להקנות הרגלי עבודה", מה שהופך את הכפייה שלו על אנשים (אם נבלע את הדוחושב האורווליסטי שבצמד המילים "התנדבות בכפייה") לחודשיים-שלושה ללגיטימית, כי, כמה זמן כבר נדרש בכדי "להקנות" הרגלי עבודה (שוב, בהנחה שהמשתתפים בתוכנית זקוקים להם. מרבית המשתתפים עבדו מרבית חייהם, רק שהם לא הצליחו מעולם להיחלץ מן העוני באמצעות עבודה זו), הרי ש"לעבוד תקופה ממושכת בשביל כלום", מציינת אפשטיין, "זו כבר לא התנדבות". יועצים. שכירים מטעם תוכנית ויסקונסין אשר מקבלים שכר גבוה מאוד לחודש ( כ-7,000 שקלים). אין להם הכשרה באימון אישי, בשוק העבודה, וכדומה. הם עברו הכשרה קצרה. הגם שאין להם כל מומחיות אשר יכולה לסייע לאנשים מוחלשים בשוק עבודה אכזרי, יש ביד שלהם נשק כלפי אותם אנשים מוחלשים: הם יכולים פשוט לרשום "סירוב" ולשלול מאותם אנשים את יכולתם להתקיים בכבוד, מה שהופך את המובאים בכפייה לתוכנית ויסקונסין לשבויים מראש בגחמות ה"יועצים". תוכנית אישית. אפשטיין מכנה אותה "הדרך לגרום לאנשים למלא 40 או 30 שעות שבועיות, כאילו שזו עבודה. המטרה: לגרום לאנשים לעשות משהו". (הערת הכותבת: מ"תוכנית אישית" זו משתמעת תפיסתם של מנהלי תוכנית ויסקונסין את הנתינים בכפייה שלהם: הם סוג של 'כלומניקים', וגם אם לא מוצאים עבורם עבודה באותן 40 שעות, העיקר שיהיו בהשגחת "מבוגר אחראי" ש"ילמד אותם כיצד לחיות". למישהו יש טישו נגד עודף פטרנליזם גואה???).

אחד אחד, עלו לבמה האנשים אשר אולצו להשתתף בכפייה בתוכנית ויסקונסין (קרי: תוך איום בשלילת אמצעי הקיום שלהם) וסיפרו במתינות את סיפורם. כך לדוגמה, דלאל אבו-שיהאב, בת 43 מאזור חדרה סיפרה כיצד כפו עליה לעבוד בעוף טנא במשך שלושה ימים, כעשר שעות בכל יום, והיא נאלצה לצאת את ביתה ב-5:00 בבוקר ולשוב ב-19:00 בערב. בתקופה הזו הושמה לילדיה מטפלת (אשר נכפתה לעבודה זו בידי תוכנית ויסקונסין), אשר לא הוכשרה לעבוד עם ילדים ואשר לא נתפסה בעיני הילדים כסמכות. לאחר שהתלוננה בהסתדרות כי לא מתאפשר לה לראות את ילדיה היא נשלחה לעבודה ב"התנדבות", כל יום במקום אחר, בעיקר בניקיון, וזאת למרות מצבה הרפואי (בעיות אורטופדיות, מגובות במסמכים). דלאל מציינת כי קשה לה לבצע את עבודות הבית אפילו בביתה שלה. עוד מספרת דלאל כי כאשר סיפקו לה עבודה אשר מאפשרת לה לקבל את חמשת ילדיה מהגן (היא אם חד-הורית), ומתאימה למגבלותיה הפיזיות, הדבר סיפק אותה. עם זאת, היא לא קיבלה אפילו את שכר המינימום בחלק מן העבודות אליהן נשלחה, עד היום חלק משכרה מתקופת עבודתה במפעל לא שולם, והיא לא זכתה עדיין לפיצוי בגין תאונת עבודה שעברה. הדובר הבא אשר עלה לדבר היה הדראל רחמים. בשלב ההתכנסות ("כיבוד ושתייה") כאשר נכנס לאולם, לפני הכינוס עצמו, חשבתי שטעה בכתובת. הוא היה החרדי היחיד באולם שמלא בפעילי שמאל, ערבים, וכמה פנים מוכרות אשר משוייכות לקשת הדמוקרטית המזרחית, 'הגדה השמאלית' וכדומה. לא הבנתי מה הוא עושה באולם זה, אולם עד מהרה התברר לי: הוא דובר בכינוס, אדם אשר – כמו רבים בכינוס, ערבים ויהודים כאחד, ההשתתפות נכפתה עליו. אם נסתכל על התעמולה של ליברמן (היחידי ש"מבין ערבית") נחשוב לרגע כי החברה הישראלית מוסתת ומפולגת, והדבר שמאחד קבוצה מסוימת הינו בידול ושנאה כלפי הקבוצה האחרת. לאו דווקא. מסתבר שהניאו-קפיטליזם מבית מדרשם של "נערי האוצר" וה"ידיים הנעלמות" שלהם לא מבדילות בין חרדי לערבי, לסתם תושב עיירת פיתוח ממוצא מזרחי. הדראל סיפר על הקושי למצוא עבודה בעידן של מיתון, על כך שהוא עובד, עבודה שמצא בכוחות עצמו (ולא דרך תוכנית ויסקונסין אשר מתיימרת להיות ה"אור" וה"גאולה" בחיי אנשים), אך היקף המשרה שלו נמוך (הודות למשבר בשוק). למרות שהדראל רחמים עובד (במשרה חלקית) אמנם, ו"היעדר רצון לעבוד" אינו הבעיה שלו (אלא המצב בשוק), בויסקונסין אוהבים לחנך מחדש, והשאלה אם מאחורי אדם עומדות שנות עבודה רבות אם לאו, היא משנית. אם אפשר לחנך מישהו (שעובד כל חייו הבוגרים) ל"הרגלי עבודה", למה לא? הם לא יתנו לעובדות לבלבל אותם. אם צריך לשאת את לפיד ה"חינוך מחדש" ל"עבודה" – זה יכול לבוא על חשבון כל דבר, לרבות על חשבון שעות העבודה עצמן. הדראל רחמים נשלח לקורס אשר מתנגש בשעות העבודה שלו. כי הרי מה יותר חשוב מאשר "לחנך" אנשים להרגלי עבודה, גם אם זה מבוצע על חשבון שעות עבודתם? הדראל סיפר, בנוסף לאפליה אשר ננקטת כלפי אשתו בשוק העבודה (לזוג שישה ילדים) על ההשפלות שספג בתוכנית ויסקונסין בשל שיוכו למגזר החרדי. המדריך כינה אותו בזלזול מופגן "כבוד הרב" בכל מפגש, תוך שההשפלות המילוליות הפכו בוטות מפעם לפעם (החלטתי לוותר על ציטוט מדויק בכדי לחסוך לפקיד האנונימי בויסקונסין את התענוג מלשמוע את בדיחותיו החולניות משוחזרות בעיתון). כאשר דיווח לבקשת פקידוני ויסקונסין בסוף החודש על השעות שבהן עבד ובשלהן לא יכול היה להגיע ל"קורס" (אשר אמור כאמור "להקנות לו" הכשרה מקצועית או "הרגלי עבודה", אשר כבר היו לו, כאמור), הפקידים הביטו אחד בשני במבט מזלזל ושאלו אחד את השני במופגן "אתה מאמין לו?". התחושה, תיאר הדראל, אשר מקנים הפקידים למשתתפים היא תחושה של רמאים ושקרנים וגנבים (וזאת למרות שתוכנית ויסקונסין כולה היא העברת פונקציה אשר המדינה צריכה לבצע, לידיים פרטיות, ואם זו לא גניבה, מהי גניבה<). הוא מחל על כבודו בכל פעם. "פחדתי מהכוח שלהם" (יש לזכור כי לפקידונים של ויסקונסין ניתן כוח רב מאוד לרשום 'סירוב' לכל משתתף, מה שיוביל לשלילת קצבתו, וזה נעשה לעיתים קרובות בעילות שרירותיות – ע.ב.). ההשפלות כלפי משתתפים בתוכנית, מתאר הדראל, אינן נדירות כלל. אנשים רבים בוכים בתוכנית, מתעמתים עם היועצים. הדראל מספר כיצד אשתו, גם היא משתתפת בכפייה בתוכנית ויסקונסין, חוזרת בכל ערב הביתה מלאת עצבים. הסיפור על הבכי אינו מפתיע. בשלב מאוחר יותר בכינוס יספר ראש שירות התעסוקה כיצד כאשר שר התמ"ת אלי ישי הגיע לאתר תוכנית ויסקונסין לביקור, כ-150 איש עמדו ובכו. ניתן להניח כי נדרש דיכוי משפיל במיוחד, נדרש כיפוף אכזרי במיוחד של הנפש ושל הכבוד בכדי להביא אנשים בוגרים למצב כזה.

שיטת המשפט שלנו קובעת כי סבירותו של אקט אשר הרשות נוקטת כלפי הפרט ייבחן בין היתר על סמך מבחן המידתיות, היינו, תיבחן התכלית העומדת ביסוד המעשה השלטוני אשר ננקט כלפי הפרט. שיטת המשפט שלנו תבחן באם התכלית של המעשה השלטוני כלפי הפרט ראויה, והאם הסנקציה אשר מטילה הרשות השלטונית על הפרט תוביל להגשמת תכלית זו. כפי שהעידו מספר אנשים, הגם שיומרתה של תוכנית ויסקונסין הייתה "להנגיש אנשים לשוק העבודה", בסופו של יום - או שהתוכנית לא סייעה להם בכך, תוך שהיא מכלה את זמנם הפרטי על שטויות (קורסים לא נחוצים, לא לרמתם וכדומה), או אף מחבלת ביכולתם להשיג עבודה. במקרה של שלומית יעקובי, אם חד-הורית לשני ילדים בחדרה, נאמר לה לעזוב את מקום עבודתה הקבוע תוך הבטחה כי "תימצא בעבורה עבודה טובה יותר". עבודה כזו לא נמצאה ושלומית מצאה את עצמה קירחת מכל הכיוונים. גם במקרה של שמי עלאא אבו ג'מעה, אקדמאי ובוגר מספר הכשרות מקצועיות בתחום מינהל העסקים, ההשתתפות הכפויה בתוכנית גזלה את זמנו לשווא. הוא תושב מזרח ירושלים, שלמד מספר הכשרות מקצועיות בירושלים, מה שמוביל להנחה כי הוא שולט היטב בשפה העברית (שאחרת, כיצד עבר קורסים במכללה למינהל בירושלים?). בכל זאת, במסגרת ה"שליחות" שראו לעצמם פקידוני ויסקונסין לחנך אנשים מחדש, עלאא הועבר מספר קורסים ב...עברית למתחילים. מה לא עושים בכדי לספק לאנשים את התחושה שמרימים אותם מאשפתות ומלמדים אותם מאפס את "רזי העולם". עלאא מספר כי למד שוב ושוב במהלך שנת השתתפותו הכפויה מספר קורסי יסוד במחשבים, אשר את תוכנם כבר ידע מלימודים אקדמיים קודמים, עד שלעיתים הסביר למדריך כיצד לבצע פונקציה כזו או אחרת במחשב. עלאא טען כי: התייחסות מזלזלת זו, בהתווסף להתנהגות לא מכבדת ומעליבה מצד היועצים מביאים אותי למסקנה שתכליתה היחידה של תוכנית זו היא רק להיטיב עם אותה חברה פרטית המפעילה את התוכנית. הנחת הבסיס המכתיבה את דרך ההתנהלות היא שאנשים הם עצלנים ולא רוצים לעבוד. האם בשביל לעבוד אני צריך ללמוד את אותם תכנים כמה פעמים בשנה? והאם אני צריך להשלים עם יחס מעליב של יועצים ומרצים? ובכלל, האם מצאתי עבודה התואמת את מצבי הבריאותי וסירבתי לעבוד? התשובה היא בפירוש לא!. הקורס היחידי אשר היה יכול לקדמו מקצועית, קורס סוכני ביטוח (הכשרה אשר בשילוב עם השכלה במנהל עסקים יש בה פוטנציאל השתכרותי)- הובטח לו ולא ניתן. לעומת זאת משחקים ב"חינוך מחדש", היו גם היו. עד כמה תוכנית ויסקונסין (או בשמותיה השונים "אורות לתעסוקה", "אמין" וכדומה) לא זו בלבד שאינה מסייעת להגדיל את ההכנסה ו/או למצוא תעסוקה אלא אף להפך, ניתן להבין מהמשך סיפורו של עלאא אשר מספר כי הוא זומן מספר פעמים לראיונות עבודה, אולם מששמעו שהוא משתתף בתוכנית ביטלו את הראיון. עלאא מתאר ישיבה של חודשים בסדנאות עקרות, חסרות כל תכלית. גם שלומית יעקובי, אשר כאמור שוכנעה בידי פקידוני התוכנית לעזוב מקום עבודה קבוע לטובת עבודה בלתי קבועה, מספרת על "עבודות למפגרים" אליהן שלחו אותה ("מיון של פלסטיקים"), וזאת למרות רזומה מרשים בן 30 שנה במקומות עבודה שונים, בתחום האדמיניסטרציה והשיווק הטלפוני. שלומית מתארת את הסיבות לקשיים שלה לאתר מקום עבודה מתאים, וזאת חרף היסטוריה תעסוקתית מרשימה מאוד: לטענתה, היא מלאת גוף, בת 51, אם חד-הורית לשני ילדים וסובלת מפריצת דיסק. המקרים של שלומית, של הדראל, של עלאא ושל אחרים ממחישים היטב: למרות שתוכנית ויסקונסין (או בשמה המכובס "אורות בתעסוקה") מתיימרת לגאול אנשים (ממש כמו בנצרות שבה גואלים אנשים מחטאיהם) מ"עצלותם", מדובר – אם ימחלו לי על הביטוי - בקישקושי ביצים ובסיפורי סבתא. האנשים האלו אשר נכפו להשתתף בתוכנית עבדו במשרות חלקיות, וקיבלו השלמת הכנסה בשל רמת שכר נמוכה במשק. אי-יכולתם למצוא מקום עבודה מתאים נובעת מבעיות מובנות של אפליה במשק (כגון אפליית ערבים, אפליית מבוגרים, אפליית הורים, אפליית אנשים שאינם נראים כמו המתמודדות בבקיני מ"הישרדות", וכדומה), אשר דורשות טיפול שורש בתפיסות החברה באשר למי ראוי להשתתף בעוגת המשאבים (כולם, לא רק ה"צעירים והיפים", שהם גם "יהודים חילונים ואשכנזים"), ובנורמות הקבלה לעבודה של מעסיקים, כמו גם בתנאים אובייקטיבים של השוק (מיתון עולמי, "כאילו הלווווו"). עד כמה הטענה כי מדובר באנשים אשר כפי שפקידוני ויסקונסין ניסו להגדירם הם סוג של "טעוני טיפוח" אשר זקוקים ל"חינוך מחדש" כביכול, הינה טענה דיבתית, אווילית ומופרכת ניתן היה לראות בסיפורים שלעיל: אנשים עם רזומה תעסוקתי נשלחו להכשרות סרק, רק בכדי שפקידוני ויסקונסין יוכלו לספר לעצמם כי הם גאלו מישהו מן ה"שיממון" של חוסר התעסוקה, לא משנה כי כזה "שיממון" מעולם לא התרחש מלכתחילה.

80 מיליון שקלים - את הסכום הזה השקיעה המדינה בתוכנית סרק אשר נותנת פול גז בניוטרל, קרי משחקת ב"כאילו" "לחנך" אנשים שכבר עבדו ועובדים ב"ללמוד הרגלי עבודה", כאשר מה שאנשים אלו זקוקים לו הוא הכשרה מקצועית. "אם היו לוקחים 80 מיליון שקל, ומשקיעים באנשים כמוני שיעבדו, בהכשרה מקצועית מתאימה, בתואר ראשון, לא הייתי פה. היום אנשים מסתובבים עם תואר ראשון ובלי עבודה. אז מה אני, שאין לי בגרות, יכולה לטעון? אם היו משקיעים בהשלמת השכלה ובהכשרה מקצועית מעשית..." כך סיימה שלומית יעקובי את דבריה. לאחר שפקידוני תוכנית ויסקונסין הובילו אותה לעזיבת עבודה אשר בה הייתה לה קביעות, הם גם שללו את קיצבתה, וזאת בשל היעדרות מ'תוכנית החינוך מחדש' בשל ימי מחלה, אשר את האישור להם הגישה באיחור. היא מעולם לא קיבלה החזר רטרואקטיבי על קצבאותיה, ולדבריה, מתקשה לממן כיום "טיפולי שיניים לילדים". ניתן להניח שמי ששלל את קצבת הקיום שלה באופן שרירותי קיבל את הבונוס שלו על שלילת קיצבתה.

סיפור על אפליה היה גם בפיה של נוסייבה מרזוק, בת 38, מערערה. לדבריה, הוסעה עם עוד מספר משתתפות בכפייה בתוכנית כל הדרך ל"מסעדות מפוארות ברמת החי"ל" במטרה למצוא עבודה. אולם כשהגיע הרכב עם נשים מבוגרות מערערה למסעדה ברמת החי"ל הבהיר בעל המסעדה שהוא "רוצה רק ילדות". נציגי חברת אגנס, לדבריה של מרזוק, טלפנו לנהג וביקשו ממנו "להשאיר אותן בכביש" – קרי – באמצע רמת החי"ל, שום מקום עבור מי שניהלו את רוב חייהן בערערה. הנהג, לדבריה, חס על הנכפות (קרי, המשתתפות בכפייה) של תוכנית ויסקונסין, והסיע אותן בחזרה למרכז בחדרה. כשהן חזרו ל'ויסקונסין' בחדרה הן שברו כיסאות ודרשו "לסגור את התוכנית". מרזוק מספרת על האופן שבו איימו לשלול את קצבאותיה על כל מחאה קטנה, על כל דיבור או עמידה על שלה. בימים מסוימים היא נדרשת להגיע לתוכנית ולשבת שם בחוסר מעש, תוך שכל אספקט הכי קטן של חייה נשלט בידי פקידוני התוכנית. אם היא רוצה לקום ולשתות קפה, הדבר נאסר עליה. לקינוח מספרת מרזוק כי כיום היא נמצאת בקורס "נימוסים והליכות". בקורס מלמדים אותה כיצד "לדבר יפה" לאדם אשר ירצה להעסיקה (תוך התעלמות מאפליה על בסיס גיל בשוק העבודה, ותוך שידור מסר שקרי ולפיו ביטול עצמי וכניעות הם הכלים לצליחת שוק העבודה). מסתבר ש"לדבר יפה" לזולת זו חובה אשר מוטלת על מי שאין לו כסף וזקוק להשלמת הכנסה. לפקידים של תוכנית ויסקונסין או למעבידים, לשיטה זו, מותר להעליב, להפלות ולהשפיל. חוק לאלו וחוק לאלו. סטנדרטים כפולים. אדם נוסף עולה לבמה. הוא מספר כיצד דברים אישיים שסיפר למדריך הפכו לנחלת הכלל וכיצד השתמשו כנגדו בשוט של שלילת הקיצבה בכדי שלא יתלונן. מאוחר יותר יעלה לבמת הכינוס פרופ' דני גוטווין מאוניברסיטת חיפה, אשר ידבר על הנישול וההשפלה של אוכלוסיות מוחלשות, וד"ר איציק ספורטא מאוניברסיטת תל אביב אשר ידגיש כי אין לעבוד בכל מחיר: אם העבודה אינה משתלמת כלכלית כלל, או כרוכה בהשפלה, אין להעלותה על נס. מר יוסי פרחי, מנכ"ל שירות התעסוקה (זה שהמדינה רוצה להפריט), דיבר על כך שיש להעצים את האזרח, לא לאלצו לעבוד בכל מחיר. דבריהם יובאו בהרחבה לאתר 'חדשות מחלקה ראשונה' בחלקה השני של הכתבה, אשר יתפרסם בימים הקרובים.