דבר אחד כבר בטוח הקיץ הזה - למייקל ביי יש יותר גדול. יותר מלמקג'י, במאי "שליחות קטלנית: התעוררות", אין ספק. בעצם, יש לו הכי גדול. אגו, הכוונה. וכנראה גם את הסרט הכי גדול, לפחות במונחים של אורך. כמעט שעתיים וחצי נמשך "מלחמת הפיקסלים 2", או "רובוטריקים: הנקמה" בשמו הרשמי.
המעריצים ביקשו עוד מאותו הדבר, עוד מהקודם. אבל מייקל ביי, שהתחרש חלקית כתוצאה מהפיצוצים הרבים שקלטו אוזניו במהלך הקריירה, שמע "עוד יותר מהקודם". אז הוא עשה עוד יותר. עצום יותר, דליק יותר, ארוך הרבה יותר, מדי. בדרך התגלה כשקרניק לא קטן, הבטיח שמגטרון לא יחזור וכעבור שבועות מספר שחרר טריילר בו מופיע הרשע הראשי מהסרט שעבר. להמשיך למנות את התכונות הרעות של ביי זה קל, כיף ויימשך בעוד כמה פסקאות, אבל אמת המרה היא שהבימוי שלו הוא הדבר הכי פחות גרוע בסרט. כן, מה שקראתם.
כי מלבדו, גם התסריטאים שמעו עוד יותר. ומה שיצא להם נראה כמו הפרצוף של הרובוטריקים - גוש מתכת חסר צורה, ערימת גרוטאות ממוחשבת ומהונדסת באופן מזוויע. בשלב הזה היה צריך להגיע תקציר של עלילת הסרט, אבל בחיי שאין לי מושג אם בכלל יש אחת כזו. כמו בסרט הקודם, גזע חייזרי של רובוטים נמצא בכדור הארץ. הממשלה מסתירה ומשתפת פעולה עם "הטובים", אותם מנהיג אופטימוס פריים וצדה את "הרעים", השקרניקים, שבכוונתם להשיב את מנהיגם הגולה, הנודע בשם "הנופל".
כל מה שקורה החל מהשעה השנייה כבר חורג ממופרך, הזוי או כל מילה דומה. מחופף או מחפיר יתאימו יותר. הביטוי "דאוס אקס מכינה" חוטף כאן מכה רצינית ישר בעצם המוניטין. "האל במכונה", זהו פירושו המילולי, כנראה התאים לתסריטאים הכותבים על רובוטים שרוח חיים באפם. אולם, כל מהלך עלילתי בחציו השני של הסרט הוא דאוס אקס מכינה נוסף! מדובר, אולי, בניסיון להתחקות אחר טרילוגית "שודדי הקאריביים" והעומס הסיפורי המאפיין אותה. ההשוואה מתבקשת פי כמה כאשר בוחנים לעומק את האחראים לתסריט העילג.
אלכס קורצמן ורוברטו אורצ'י מחזיקים את הוליווד בביצים כרגע, לגמרי במקרה. כמו אליוט ורוסיו שכתבו את "שודדי הקאריביים", גם הם צמד שכשרונו מוטל בספק אבל לא המזומנים שסרטיו מכניסים. קורצמן את אורצ'י כתבו הקיץ את "סטארטרק", מלך הקופות נכון לרגע זה, וגם את המתחרה העיקרי שלו על התואר, הוא "רובוטריקים 2". שני הסרטים מבוססים כבר על סדרות ומותגים קיימים, מה שמקל מאוד את הכתיבה ולא דורש שמץ של מקוריות. לשניהם במאים שחובבים אפי וגרנדיוזי ואף מקפידים לקלוע לטעם הקהל האמריקני. כך יוצא ששני טמבלים חסרי מושג, שהתרומה שלהם למוצר הסופי והמנצנץ פחותה בהשוואה לשאר יוצריו, יקבעו לצופי הקולנוע המבדר מה יוגש להם בשנים הקרובות. התסריט שלהם כל-כך מחורבן, עד כי כל הכיף בלהאשים את מייקל ביי וללעוג שוב ליהירות שלו הולך לאיבוד. הסרט נולד מת. כל שנותר לביי היה לפוצץ כמה מונומנטים לאומיים ולצלם רע.
ברם, אין זה משנה כמה מסכי עשן וגלגלי אש יזרוק הבמאי על המסך, בחוסר עידון, רגש או אנושיות. שהוא אינו יודע להוריד את הווליום כשצריך, כמו בני הטיפש-עשרה שאמורים להיות קהל היעד. שבסרט הזה יש לפעמים יותר משקיעה אחת ביום. שהעיר פטרה לא נמצאת במצרים. שהאפקטים בסרט מאוד מרשימים, עד כדי כך שכל מה שמתחשק להגיד הוא "אז מה?” או ”למי אכפת?". ראינו הכל כבר בקודם, שהיה חדשני ופורץ דרך בתחום, אבל הפעם אין שום חדש. רוב השקרניקים, במיוחד הראשיים, נראים כמעט אותו הדבר ואי-אפשר להבדיל ביניהם כשהם הולכים מכות. שוב נדרשים משחקי הניחושים "מי מרביץ למי?", או "מה לעזאזל העיניים שלי רואות?". השדרוג היחיד מהסרט הבכור הוא תוספת הילוכים איטיים ומתבקשים בזמן קרב, ומספר שקרניקים חדשים וצבעוניים.
פרט לכך, הכל נשאר כשהיה. בסרט שגיבוריו מפורסמים, עוד כשהיו קו צעצועים מצליח וסדרת טלוויזיה באייטיז, ביכולתם לשנות צורה. שייה לבוף שכח לקח ריטלין ומאלתר שורות גם הפעם, למרות שדמותו כבר הולכת לקולג'. מייגן פוקס יפה מליב טיילר, סקסית מאנג'לינה ג'ולי, לוהטת יותר מהשמש על מנגל ולא מסוגלת לשחק. למעשה, ג'ון טורטורו הוא היחידי שמנסה כוחו במשחק. במקום הבלונדה מהסרט הראשון יש פצצה טרייה, ואחרי שנפטרנו מהאפרו-אמריקני המגודל מגיעה הפעם דמות המשנה הלטינית המיותרת של השנה. הידד לאמריקה מייצגת המיעוטים האתניים!
עזבו רגע את התירוץ לפיו סרט קיץ בהכרח שווה סרט מטומטם ושאין לחפש היגיון עלילתי כשהמרקע יורק אש ומזיע פירוטכניקה. יש איזשהו רף, מינימום של מינימום לכל סרט קולנוע באשר הוא. ולצערי הרב, "רובוטריקים: הנקמה" רק מגרד אותו. מהצד הלא נכון. רציתי, ניסיתי, השארתי את המוח בכניסה - ולא הצלחתי ליהנות בשום אופן. כל שנותר לי הוא לאחל לכם הצלחה, להאשים את עצמי ולהרהר האם אני כבר זקן מדי לחרא הזה.