שנת הלימודים בפתח, וחברי כנסת שאינם נרדמים בהצבעות ו/או נפקדים מהן, מפשילים שרוולים כבר טרם ראשית מושב הכנסת, ויוזמים הצעות חוק, וכמובן, מיידעים את העיתונות בכך. ח"כ רונית תירוש, מנכ"ל משרד החינוך לשעבר, וח"כ אנסטסיה מיכאלי, יזמו הצעת חוק שתחייב את בתי הספר להקים ספריות השאלה לספרי לימוד. לדבריהן, "להורים ישנן די הוצאות הכרחיות. חייבים להפסיק את סכומי העתק שהילדים משקיעים ברכישה מיותרת של ספרי לימוד". לדברי מציעות החוק, עלות ספרי הלימוד בכל ראשית שנה מגיעה לסכומים של 2,000 שקלים, והצעת החוק נועדה לחסוך סכומים אלו. בהצעת החוק מגולם רעיון רוחני של 'שפע-נתינה-קבלה', אם לאמץ רטוריקה אריסונית - "הסוד" משהו: לדברי מציעות החוק "מטרת ההצעה שבתי הספר ינהלו את ספריית ספרי הלימוד, ישאילו אותם לילדים תמורת סכום סמלי, ובאופן כזה - ייחסך כסף רב להורים יחסית לכסף שהיו משלמים אם היו קונים חדשים. הספרים שיחולקו להורים בתחילת השנה יאספו מהם בסוף השנה ויחולקו בשנה שלאחר מכן לשנתון הבא". מעין זרימה של 'שפע' (ספרי לימוד) מתלמיד לתלמיד, במשך שנים, וזאת במקום שחרור לאוויר של עוד ועוד מהדורות חדשות (עם ריח של 'ספר חדש') של ספרי לימוד כאלו או אחרים, אשר בתום שנת הלימודים יצברו אבק בארונות מחשיכים או סתם ייזרקו לפחי זבל, ולאו-דווקא לאתרי מיחזור לנייר. החוק, גם אם אינו מצהיר זאת בגלוי, מתעמת עם מה שקרוי 'תורת הבחירה הציבורית'. תורת הבחירה הציבורית ממחישה כיצד מה שנדמה כ'טובת הציבור' עשוי להתברר כאינטרס כלכלי של גוף כלשהו. האם טובת ציבור התלמידים היא חידוש תמידי של חומר הלימוד, ויותר ויותר ספרים, או שמא זוהי טובתן של הוצאות הספרים? (טובתן הכלכלית כמובן). לדברי ח"כ רונית תירוש "החוק ישנה את ההרגל של בתי הספר ל'יד קלה על ההדק' כשהם מוציאים את רשימות הספרים. כיום, מכיוון שהמימון לספרים מגיע מההורים, מרשים לעצמם בתי הספר לחייב את ההורים לקנות ספרי לימוד שאין בהם צורך - כמו למשל מהדורות חדשות של ספרי לימוד שאין בינם לבין המהדורה הקודמת של הספר כל הבדל. "בנוסף, החוק ישים קץ למצב בו בתי הספר מרשים לעצמם לא להקפיד על תקנת משרד החינוך הקובעת כי אין להחליף ספרי לימוד בטוח של פחות מ-5 שנים, או שהם מחייבים את ההורים לקנות ספרים שאינם מאושרים כלל על-ידי משרד החינוך". עם זאת, הצעת החוק אינה מספקת מענה לדילמה אחת: תלמידים, כידוע, נוהגים לקשקש על ספריהם, לצייר עליהם, לכתוב עליהם את הגיגי-הנעורים שלהם (כגון מיהו הזמר השולטטט!!!, ומי צריך לזכות בכוכב נולד), לשרבט עליהם, וגם מפעם לפעם, לכתוב בספרי הלימוד תשובות לשאלות המוצגות בהן. האם כל תלמיד שישאיל ספר ייחשף, על-ידי כך, להיסטוריה האנושית הלא כתובה של ילדי בית ספרו, אשר מתועדת בתוך השרבוטים שבשולי הספר רב-הגלגולים?