בצינת הסתיו הירושלמי של נובמבר 2008 אירחו סמטאות שכונת מאה שערים את מה שהבמאי חיים טבקמן מכנה "שוֹטים פרטיזנים". צוות ההפקה של "עיניים פקוחות" - סרטו העלילתי הראשון, שעוסק ביחסים בין זוג הומואים חרדים - פשט על השכונה שבה מתרחשת העלילה ל-48 שעות של פעילות גרילה. הנחת העבודה הייתה שאין סיכוי לצלם בסמטאות בהסכמת התושבים. אז הוחלט "לגנוב שוטים". "פשוט העמדנו מצלמה ואמרנו לצמד השחקנים הראשיים, זוהר שטראוס ורן דנקר, 'יאללה, עכשיו תעברו מהר מפה לפה'", מספר טבקמן, "והאמת היא שזוהר די פחד". שטראוס לא מכחיש. "פחדתי לחטוף מכות, פשוט ככה", הודה השבוע, "מה גם שלדנקר עוד היו זיפים טבעיים, אבל לי היה זקן ארוך ומודבק, כך שכל חרדי היה עולה עלי שאני מחופש בתוך שנייה".
היה אפשר להניח שלפרטיזניות הזאת יהיה לפחות יתרון אחד: חיסול האפשרות שבאמצע טייק מוצלח תחדור לפתע לפריים נערה מחוצ'קנת עם גשר בשיניים ותסתער על דנקר בחיבוקים משולחי רסן. אז זהו, שלא. נערות אומנם לא קיפצו על דנקר, אבל נערים דווקא כן. בשעה אחת בלילה של אחד מימי הצילום הגיחו שניים ששטראוס מגדיר "חרדים בכאילו", זיהו את דנקר וביקשו לקבל ממנו חתימה. הם לא ויתרו גם על תמונה משותפת בפלאפון, כאילו מדובר בעיר הילדים בחולון. המסקנה ספק מדאיגה ספק מנחמת: עד כמה שהקרע בין העולם החרדי לישראל החילונית עמוק, כוכבני הנוער של תל אביב מפורסמים אפילו שם, בסמטאות האופל. יחי האינטרנט.
"לרחוב החרדי פשוט לא היה מושג שסרט על הומואים חרדים מסתובב לו ברחובות", אומר טקבמן, 35, "בין השאר כי כשצילמנו באופן פרטיזני במאה שערים, לא צילמנו סצנות ארוטיות נועזות, אלא סצנות שגרתיות. אבל הרחוב החרדי גם לא יידע על הסרט בעתיד, לדעתי, אלא אם הוא ייצור באזז עצום. אם זה ייראה להם כסרט שולי - הם לא יעזרו לו להפוך לסקנדל".
זה יהיה הישג מבחינתך, אם החברה החרדית תסער בעקבות הסרט שלך?
"לא סערה, אבל בהחלט אשמח אם יתעורר דיון ער. אחת הבעיות העיקריות עם הנושא שהסרט עוסק בו היא המתקפה על עצם היותך הומו בעולם החרדי. עם החטא של משכב זכר הם דווקא חיים בסדר. בתלמוד כתוב שאם היצר גבר עליך - שים עליך שחורים, לך לעיר אחרת ותחזור. החטא עצמו אימננטי בתוך חיי הדת. הבעיה היא עם ההגדרה של הומו. אני יכול לשכב עם גבר כי גבר עלי היצר לרגע, תקף אותי שיגעון, אבל ההגדרה הזו של הומו - שאני לא יכול לאהוב אישה, שאני רוצה להיות עם גבר, שזו הדרך היחידה שלי להיות מאושר - לזה הם מתנגדים באמת. ולכן הם לא מרשים שיהיה דיון כזה בכלל. מבחינתם עשיתי סרט מדע בדיוני. אם יהיה דיון על הסרט זו תהיה הצלחה אדירה, כי אם דנים בהומואים חרדים, זו הודאה בכך שזה קיים".
שטראוס, לעומתו, יותר נחרץ. "הלוואי שהסרט יזכה לחשיפה שתציף את הנושא הזה בצורה קיצונית ביותר, ולא אכפת לי אם תהיה מחאה גדולה ברחובות אפילו. שתהיה".
זה לא נגמר עד שההומו החוטא לא מת
"עיניים פקוחות" יעלה לאקרנים בשבוע הבא. בינתיים הספיק להתארח להקרנת בכורה בפסטיבל קאן, לזַכּות את שטראוס בשחקן השנה בפרס וולג'ין של פסטיבל ירושלים ולעורר התעניינות רבה באירופה (ההפקה היא קופרודוקציה ישראלית־גרמנית־צרפתית). את התסריט כתבה מירב דוסטר, בוגרת החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. טבקמן בוגר החוג אף הוא.
העלילה משרטטת את סיפורו של אהרון (זוהר שטראוס) - חרדי הנשוי לרבקה, שאותה מגלמת טינקרבל, ואב לשני ילדים - שבדיוק קבר את אביו, וכעת ממשיך את דרכו כקצב השכונתי של מאה שערים. יום אחד נכנס לאטליז צעיר חרדי יפה תואר בשם עזרי (דנקר) ומבקש עבודה ומגורים. בין השניים נרקמים יחסי עובד־מעביד שמתפתחים למשגלים לוהטים בחדר האחורי של האטליז, שם משכן אהרון את עזרי הערירי.
עם הזמן מתברר שעזרי הוא נווד חרדי שעובר בין קהילות וערים, מנהל מערכות יחסים חשאיות עם גברים ועוזב כשהרומן נחשף. כשמשמרות הצניעות מנסות לגרש אותו ממאה שערים לנוכח המידע הזה, אהרון מתעקש לגונן עליו ולהשאירו באטליז, אפילו במחיר סכסוך עם מנהיג הקהילה, הרב וייסבן (צחי גראד). בתווך אהרון חולק עם עזרי רגעים אינטימיים, מתבונן בו בחשאי בעודו מצייר, והשניים אף רוחצים יחד בעירום באחד מהמעיינות סביב ירושלים, מנהג נפוץ בקרב החרדים.
טבקמן, שנולד וגדל בבאר שבע, עבד כעורך נחשב עד שהגיע לידיו הפרויקט הזה. בין השאר ערך את הסרט "חופשת קיץ" של דוד וולך, שעסק אף הוא בחברה החרדית, ואת הסדרה "פרשת השבוע". לכאורה, אין שום קשר בינו - סטרייט תל אביבי, חילוני מלידה - לבין סיפור על הומואים חרדים, אבל התוצאה מעידה שהבנת השפה הקולנועית חשובה לא פחות מהיכרות אישית עם נושא הסיפור. לדוגמה, בדידותו של אהרון כהומוסקסואל שתחוב עמוק בארון מועברת באופן מדויק על-ידי הבעת פניו המשתנה בעדינות שעה שהוא מבחין באדם הנכנס לאטליז. הקלוז-אפ על הפנים המרצינות לפתע וממלאות את הפריים, הרי היה יכול להגיע על-רקע כל תפאורה אנושית שהיא.
בתעשיית הקולנוע המקומית יש כאלה שהיו רואים בבחירה לביים תסריט של כותב אחר, ועוד כזה שמתעסק בנושא שרחוק מהבמאי - טעות. טבקמן דווקא רואה בזה יתרון. "אמרתי לעצמי שמדובר פה בדרמה אנושית־חברתית, ובוא ננסה את כוחי", הוא סיפר השבוע, "המבנה הנפוץ בישראל הוא שהסרט הראשון של הבמאי הוא משהו אישי מהקרביים; בשני אתה מנסה משהו יותר יומרני - ונכשל; ובשלישי אתה כבר מסכים להיות במאי שכיר. אני בחרתי לקחת את הפרויקט הזה דווקא כבמאי שכיר.
"כולם פה 'אוטרים', כותבים ומביימים, ונדיר שמישהו נשכר כבמאי לסרט הראשון שלו, ולא יולד אותו מתוך חומרים אישיים שאיתם גדל בשכונה. אז אמרתי לעצמי 'אוקיי, זה הסרט השלישי שלי, ואת הסרט הראשון שלי אעשה אחריו', וזה סגר לי את הפינה. ברמה מסוימת אני אפילו שמח שזה קרה ככה, כי יש לי אנרגיות להמשיך לעוד פרויקט. זה נורא משחרר שאתה לא מחויב לחומרים שכתבת לפני איזה חמש שנים – פרק הזמן שלוקח בישראל מהרגע שמישהו כותב תסריט עד שהוא זוכה לביים אותו".
מה חשבת על ייצוג ההומו בקולנוע לפני שביימת את הסרט שלך?
"אחד הדברים שהכי הרגיזו אותי זה שהגאולה של ההומו בקולנוע חייבת לבוא דרך השמדה, כמו ב'הר ברוקבק' או ב'יוסי וג'אגר'. אני מאוד אוהב את שני הסרטים האלה, שלא תבין, אפילו בכיתי כשאוהד קנולר אומר להורים של יהודה לוי מה היה השיר האהוב על בנם המת, אבל הפתרון הזה, שההומו חייב למות בסוף, שהמוות הוא הגואל היחיד שלו, זה משהו שניסיתי להתחמק ממנו. ואני מקווה שהצלחתי. 'מקווה' כי הסוף עדיין נתון לפרשנות ועובדה שלא מעט אנשים בכל זאת פירשו אותו ככזה שיש בו השמדה".
כאן המקום לציין שהסוף המקורי של הסרט היה אמור לכלול רצח של עזרי/דנקר בידי משמרות הצניעות, כשבסצנת הסיום שטראוס נושא את גופתו על כפיו משל היה ישו. קלאסיקה של גאולה דרך השמדה. הוא שוכתב על-ידי טבקמן במהלך העבודה על הסרט.